ניו יורק 2

מעט לפני הביקור הקודם שלי בניו יורק גיליתי בת דודה שלא ידעתי על קיומה,  או אולי לא זכרתי אותה מחיי המוקדמים. קבענו בסטארבקס מתחת לדירה בה התגוררתי. ציינתי את שם הרחוב, אפילו את מה שמצטלב אתו הזכרתי. היא לא היתה שם. התור  בקפה היה ארוך, ישבתי להמתין. הזמן התמשך, הרחוב המשוגע העמיס על עצמו עוד ועוד עוברים ושבים שנחפזו ליעדים ברורים להם. מדי פעם הצצתי לרחוב, ובת דודתי איננה. אינספור תסריטים על היעלמות לא יזומה, בדיה אפריורית, מעשה קונדס חולני חלפו בראשי. בסוף התברר שבאותה פינת רחוב ישנו סטארבקס נוסף. היא חיכתה שם.

הזמרת אלישיה קיז מייצגת לטעמי עירוניות מצוחצחת, משהו שמתכתב עם ניו יורקיות, שמרשה לחלום על העיר הזאת, כל הזמן כמעט נגישה או נגישה לרגע, באסוציאציה חופשית אולי כמו בת השכנים אתה גדלת, יחד שיחקתם בילדותכם אבל היא הפליגה למחוזות אחרים, וכשהיא שבה לבקר לרגע היא כמעט קרובה, כמעט מושגת. ככה מדומיינת בראשי ניו יורק כשאני רחוקה ממנה. וכשאני שם מתעוררים להם יעדים להיחפז אליהם, להתאים לקצב של העיר, וצריך לתכנן זמן לחשוב.

אני הולכת להעביר בעיר כמעט חמישה חודשים. אולי גם אלישיה  קיז בהופעה. חולמת על מה שיש באופן בלעדי לניו יורק להציע, ואיני יודעת עדיין מה הדבר הזה, אבל משתוקקת לגלות.

אני לא בטוחה שניו יורק מתאפיינת יותר מכל מקום אמריקאי (או מערבי) אחר בכפילות, באחידות פלסטית צבעונית וכאוס מתוזמר להפליא, והחפזות. אבל אולי יותר מכל מקום אחר היא מציירת ללא לאות תמונה של עירוניות מצוחצחת. כמו זו של של אלישיה קיז.