
לפני שנים נסענו מכאן למעט זמן, להשלים דבר מה, ללמוד, להרחיק, לנדוד. שבנו כעבור 8 שנים, ומעולם לא הרפה שוב הגעגוע לשהייה ממושכת בניכר. לא זוכרת מה ארזנו אז. ממש רוצה לדעת איזו פיסת משפחתיות ליוותה אותנו (תמונות? זה היה טרום עידן המחשבים), או מה משפת התרבות היה לנו חשוב לקחת. משום מה נדמה לי שתחבתי לתיקי העמוס את "ספר הדקדוק הפנימי", אבל אולי היה זה ספר אחר שסירבתי להיפרד ממנו באותו זמן.
למסע הקרב ובא אקח אתי משהו של רונית מטלון שעדיין לא קראתי, ואת "נופל מחוץ לזמן" של גרוסמן, לקרוא בו שוב ושוב ולזכור לנשום. זכורות לי רק מזוודות הענק, שתי מפלצות כחולות שהכתובת הגירה כמו מרוחה עליהן. אבל אנחנו לא ידענו. תום היה שם המשחק. רק לקצת, אמרנו זה לזה וכל אחד לעצמו. תיכף חוזרים. אבל התמהמהנו.
מאז אין שום מקום שאני יכולה לקרוא לו בית. קבלתי אז במתנה כרית קטנטונת שעליה היה כתוב באנגלית: "בית הוא כל מקום בו נמצא הלב". לקחתי אותה אתי לדרך, בלי לדעת עד כמה תתרווח בתוכי התחושה הזאת, יותר כמו ידיעה, שגם בית עשוי להיות מקום מדומיין, לאו דווקא מסוים או ממוקם במציאות נראית לעין. אני מוכנה בכל לבי להפוך את ניו-יורק לביתי. אומרים שהסתיו שם טוב לשיטוט וקריאה. עם שני אלה יאמץ לבי את העיר. עד שנשוב משם, ואחר כך אחבק את ביתי המוכר, שהמתין לי בנאמנות שלמה. ואז אולי שוב אחליפו באחר, ואתמקם בו, וארגיש בבית. כל זה אפשרי בתנאי שיהיה בתיקי ספר אחד כתוב בשפת אמי.
תגובה אחת
כאשר קוראים פה את מה שכתבת על שם, זה כמו להיות שם. אז כשנמצאים שם וקוראים בעברית זה כמו להיות כאן. אז איפה אנחנו בכלל ? דודו