סולומון אהובי מאת עדיה לוי

פוסט אורח השבוע הוא של עדיה לוי, סיפור נוסף של משתתפי הסדנה בספרית תל מונד.

פשטות קולה של עדיה, הדיוק והישירות שובים את הלב, קצת גם שוברים אותו. סיפור אהבה.

ספרו לחבריכם. נשמח לתגובות.

סולומון אהובי

בשעה שש בבוקר צלצל השעון המעורר את צלצולו הטורדני.

הבוקר הזה בשונה משאר הבקרים, לא ניסה סולומון להשתיק אותו בחבטה.
הוא קם, מתיישב על קצה המיטה ופוקח את עיניו.
אור השמש חודר את בד הוילון הכהה.
קרירות החדר נעימה לו וגופו כבר זוכר את החום הלוהט שבחוץ.
'צריך לקום' אומר סולומון לעצמו, 'הילדים בדרך לפה'. הוא מביט במראה שבמקלחת, שוטף את פניו, מגרד את זיפי הזקן החדש, מצחצח שינים, מורט שיערה לבנה מהגבה הימנית. מוריד את המים ויוצא למטבח .
הוא מעמיד את הפינג'אן על הגז, מלא עד גדותיו במים ומחכה להרתחתם.
היום, בבוקר הזה, לא היה צורך במילוי הפינג'אן עד סופו.
סולומון מוזג את המים הרותחים על הקפה השחור וריח נעים בא בנחיריו.

לפני שבוע
סולומון ולונה ישנים במיטתם.
לונה התעוררה, מדליקה את מנורת הלילה שעל שידתה הקטנה. “אתה ישן?” היא שואלת.
סולומון אינו מגיב, 'אולי היא תחזור לישון' חושב לעצמו.
כבר חודשים לונה לא ישנה טוב. מתעוררת, מטיילת בבית, יוצאת לגינה הקרירה וקוטפת פרחים, ובבוקר הוא מוצא אותם מונחים יפה באגרטל ואת לונה יושבת ובוהה בשקט בחוץ.
הלילה נשארה לונה לשבת מיטתה. “אתה ישן?" היא שואלת, "רציתי שתדע שאני אלך מפה לעולם האחר, אתה שומע אותי? אתה תמשיך הלאה, לחיות. אני מרגישה שאלך ראשונה. כבר כמה שבועות כואב לי פה, כואב לי שם, אני מרגישה את המוות זוחל בגופי, אוכל אותי. קודם את הרגליים, אחר כך את הבטן ועכשיו את הגב, עוד מעט יגיע ללב, יתפוס אותו חזק ולא יעזוב, עד שאתמסר לו, אתן את גופי ונשמתי תשתחרר ולא תכאב עוד.”
סולומון מקשיב, עיניו פעורות ואינו משמיע קול. 'היא צודקת', חושב, 'היא צודקת ואני פוחד, אני שומע את כאבה זורם בתוכה בין נשימה לגניחה, שומע אותו מתמסר.'
סולומון מתיישב במיטה, פונה אל לונה ושניהם מתחבקים ונשכבים.
הוא מלטף באיטיות את שיערה, מרגיש את עורה הדק ועדין, הלמות ליבה הולכות ונרגעות.
"אתה זוכר אהובי?” שואלת,
"כן קרידה, זוכר" עונה בקול רך,
"ספר לי שוב".
הסיפור של סולומון ולונה.
"זה היה בחג השבועות, יום חם וכבר אפשר לשחות בים.
אני מטייל יחף בחוף, מרגיש את חום החול בכפות רגליי, רואה ילדים, נשים, כולם כמו בתהלוכה, לבושים לבן.
ואני- הייתי בודד.
הייתי צעיר בר מזל שניצל מהשואה, הגעתי לישראל, עובד כסבל מנסה להסתגל לחיים נורמליים.
ואז… שמעתי אותך, לונה יפתי, שרה- הקול שלך משך אותי אליו, קול חזק וברור, נקי ומסתלסל, נשי ועדין- הרגשתי מכושף.
כן, זוכר… ואת שרת את
הבן יקיר לי, יקיר לי, אפריים
אם ילד אם ילד שעשועים
שעשועים שעשועים שעשועים
שיר שאמא שלי הייתה שרה לי.
נכנסתי לאוהל- שיברי מראות מרצדים בפתח. את ישבת בפנים, פנייך אלי, עינייך החומות מחייכות אלי, ידך מזמינה אותי לשבת בטפיחה קלה- ואת לא מפסיקה לשיר.
הרגשתי שאת שרה בשבילי, שאת חיכית לי, שמצאתי בית ויותר לא אהיה לבד, תמו תלאותיי."
לפני שבוע
פניה של לונה בתוך חזהו של סולומון, ביד עדינה היא מלטפת את פניו.
ויודעת חמישים וחמש שנה מאותו יום קסום, עברו וכעת זהו להם הלילה האחרון.
דמעות מציפות את עינייה.