עונה חדשה

ענק!

האפקט של זה מתחבר אצלי אוטומאטית לסדנת כתיבה. ההתנסות שמחייבת לא פעם הליכה על הקצה, הישמרות לא לגמרי מודעת מגלישה לתהום, לכאוס שינשל את הכתוב מקוהרנטיות, מתחושה של כוונה להגיד משהו. תמיד שאלו את עצמכם: "מה אני מתכוון להגיד?" ואחרי עריכה מדוקדקת שאלו את עצמכם שוב: "האם עלה בידי להגיד את מה שהתכוונתי?"

שני קצוות מנוגדים טמונים תדיר בעיסוק בכתיבת פרוזה: ההיזהרות, ולעומתה -איבוד עצמי לדעת. הכותב אמור ליצור -צעד אחר צעד ובזהירות מופלגת- דמויות שהקורא מסוגל להבין, להזדהות עמן ולו במשהו, ולכל הפחות להבין את מניעיהן. זה נכון כמובן לשזירת עלילה, ולשאר האלמנטים הכלולים ביצירה. מנגד אמור הכותב להעז להתאבד על עצם הכתיבה. ללכת שבי, להניח לחלקים לא מודעים באישיותו, במחשבותיו ורגשותיו להשתלט עליו בעודו כותב. כבר אמרנו שתהליך העשייה הזה מכונה "פרסונה".

את האיזון בין ההישמרות לבין איבוד עצמי לדעת אני שומרת להתנסות במסגרת סדנת הכתיבה. את הפעילות שלי אני מעבירה בעונה הבאה למרכז. פרטים נוספים ניתן לקבל אצלי: צרו קשר כתגובה לפוסט, או כתבו לי מייל:

ilana.senesh@gmail.com