עושים מזה כסף?

ישנם בקרים בהם – עוד בטרם פקחתי עין- אני חשה ברפיון עולה מכפות רגלי ועד לתוככי מוחי, מאותת- מה לך ולמסע הזה? בעבר היה הרפיון הזה עוצמתי יותר, לעתים הפך לביעות ולבש כסות ממשית של קללה וכישוף, גורר הירהורים קשים מהימנעות ועד סיום הקיום.  לפרקים היו המחשבות הרעות מכריעות את הכף במאבק מול התשוקה ליצור, אם כי מעולם לא לגמרי משתקות אותה. הייתי אומרת לעצמי, אולי אבחר במשהו אחר –עיסוק ברור שקל להסביר לזולת ולעצמי, ששכרו מובטח, שהוא כולל עבודה "מחוברת לעולם", סביבת עבודה נורמאטיבית (שאינה המיטה שלי) וחברים לעבודה. הטיעונים שעלו בתוכי היו משכנעים, שהרי איני נטולת יכולות. ויש בוודאי דבר מה מלבד אמנות שאשמח לעשות. אולי אקום בבוקר כאחד האדם, אתלבש ואלך לי למשרד כלשהו, למפעל או חברה כלשהי ואעשה מה שעושים כולם, ועוד אתוגמל על העשייה הזאת? כבר כתבתי במקום אחר על האומללות שהיתה כרוכה בנסיונות לממש מחשבות מעין אלה. אכן נסיתי. ולא פעם גם נאלצתי להתמודד עם מבטי ההאשמה והתהייה שהופנו כלפי, בסגנון, 'למה לך כל זה?  יש לך משפחה אוהבת, בעל טוב, ילדים מוצלחים… למה את צריכה לחיות כל הזמן בחוסר וודאות, בבדידות, ללא סדר יום קבוע, ללא הכנסה, עם "מקצוע" כל כך ערטילאי? לכי תמצאי לך עבודה מסודרת, תגדלי כבר, תעשי משהו עם עצמך.' ולפעמים פיענחתי מחשבה שעמדה מאחורי מבט נבוך: 'מה לעזאזל שואלים אותה? אולי, אז מה את כותבת? אה? תני איזה שם של משהו, אולי קראנו?…' או, 'רגע, אולי זו בכלל לא שאלה לגיטימית? אולי היא תיעלב?'… קורה שמישהו אמיץ במיוחד שואל,  "נו, ספרי, אז איך באמת זה קורה? את קמה בבוקר ו…" או,  "…איך אמרת קוראים לך? שמענו עליך?…תגידי, עושים מזה כסף?…" יהושע קנז צוטט כמי שאומר, "אין לי צורך בקוראים רבים, די לי שקוראי יבינו את הספרים וייהנו מהם. אין לי שום רצון או צורך להתבלט ברשימת רבי המכר. אני לא מתחרה באיש, אני מתחרה בי עצמי בלבד, וגם זה קשה".

עם הזמן למדתי להסות קולות מחלישים. האמנות הלכה וכבשה כל חלקה מתלבטת בישותי, מבהירה לי שאני לא רוצה לעשות שום דבר אחר.  בד בבד התרחבה בתוכי הידיעה שבתוך האמנות עצמה ניתן ליישם חלקים מעשיים למכביר, כמו שיתופי פעולה, הנחיית סדנאות כתיבה, עריכה, כתיבת זיכרונות למען מי שהכתיבה קשה או בלתי אפשרית להם, ועוד ועוד. ההכרה הזאת, מבויישת תחילה, הפכה לידיעה ברורה ומשמחת, שמאפשרת בניית תכניות עבודה שבאופן פרדוכסאלי היו יותר ויותר מחוברות לעולם, מאופיינות וממוקמות בסביבת עבודה נורמטיבית למדי, ואפילו מאפשרות חברים לעבודה. יותר ויותר התאפשר לי לקום בבוקר, למגר את הרפיון המאיים, לרתום את יכולותי המעשיות ולחברן לאמן שבי, ולפרנס בדרכים מגוונות את צרכי היומיום ואת התשוקה הבלתי מתפשרת ליצור.

אשה כותבת  (vuillard)

סדנאות הכתיבה, וקבוצת אמניות שאספתי ושמתכנסת אחת לחודש לדיון על אמנות ולפעמים גם על דילמות שיש להן פוטנציאל מחליש הם בשבילי תגלית נפלאה, עשייה מפרה שמשלבת הכל.  בכל מחזור של סדנת כתיבה מתגלים כותבים מוכשרים שהגיעו כדי לבחון מה הדבר שמלווה אותם, מציק ומבקש ביטוי, וההתנסות הופכת כה עוצמתית עד שלעתים אי אפשר עוד להתעלם ממנה, והיא תופסת מקום נכבד בחייהם. זה לא מכבר אמרה לי עו"ד אחת: "אני ממש מופתעת לגלות שהרגעים הגנובים שאני מאפשרת לעצמי כדי לכתוב הם הדבר החשוב בחיי".  המפגש בין התשוקה שלי עם זו של אחרים, והאפשרות לסייע במימושם של מאוויים הוא מעצים, ולא פחות ממופלא.