אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

על הדם, או – מה זה החג הזה?

הדם פעם בקצב צעדי. הלכתי לכוון השוק. מיהרתי, כי נראה היה שאאחר לפגישה. חם כל כך, לא רציתי שתמתין לי מיוזעת. כהרגלי אני מביטה מטה כשאני צועדת, חוששת שאמעד, וממילא האור המכה בלתי נסבל. יפו קשה ונפלאה, והמדרכות בה חבוטות, האור מסמא ומבהיל, הסמטאות מזמנות הפתעה.

המואזין פצח בשירת התפילה שלו. חג כלשהו, נזכרתי, וניגבתי את הזיעה שנטפה מפני על השמלה הארגמנית שהיתה גדולה עלי כדי שתי מידות לפחות מאז נשרו מעלי מבלי שהתכוונתי חמישה קילוגרמים מיותרים שכל כך רציתי להוריד, ועכשיו עורר בי העניין חשש.

הבוקר התחיל מוזר: התעוררתי מחלום רווי אלימות. בראשי שוטטו שאריות תזזיתיות של תמונה צבעונית לא ברורה והחלום עצמו – הגם שגופי הדרוך ועם זאת כל כך לאה אותת לי שהיה נורא – לא היה זכור לי כלל. התקשיתי לקום ולהתארגן לקראת הפגישה, ולכן מיהרתי עכשיו. עוד חמש דקות. הקפה בצדו הצפון מערבי של השוק, ישנם קרובים יותר, אבל "סאגה" הוא האחד שאני אוהבת.

הדרך הוליכה במעלה, ודומה שפעימות הלב התחרו ביניהן, מטפסות זו על גבי זו. פינת הרחוב קרבה, מעבר לעיקול ממתינה לי חברתי הדייקנית, המיוסרת בשל החום הנורא. סנדל המליסה שאני אוהבת כל כך דילג מעל שלולית קטנטונת, ואני הודיתי לו בלבי שלא הנחית את הרגל הישר לתוכה. צעד נוסף הפגיש אותי עם זליגה אדמומית של נוזל עכרורי סמיך, איתן ומתגבר, זרימה הולכת ונשפכת ונאגרת וגואה והופכת באחת את הרחוב לנהר אדום מפכה במורד. רגלי בוססו בו כבר, דומה שהסוליות נדבקות אל הנוזל, מתקשות להתנתק, בהונותי מכוסות בו, קרסולי, זה חומר צמיגי ונמרח ומאוס. היסח דעת כופה עלי האטה מכעיסה. מחשבה פולחת את ראשי: מי צובע את קירותיו באדום נורא ומניח לעיסה לזלוג ולהציף עד שבני האדם נאלצים להתבוסס בה ברחובם? ובאותו היסח דעת מהול בסקרנות זקפתי את מבטי ועיני נתקלו בשתי כבשים תלויות ומתנדנדות בפתחו של בית, גוויות מתולתלות פעורות פה ועיניים, דומה שזה עתה נשחטו ודמן שטף את הרחוב. איכס! זעקתי אל החלל, ושוב, איכס! איזה גועל נפש! אל תוך פניהן של האומללות, וגם אל מול פניו המחויכים של השוחט שניצב בפתח. ואולי רק דימיתי לעצמי את חיוכו.

בתוך שבריר שנייה היה ראשי מורכן אל סנדלי, הרמתי רגל ועוד רגל, מתנתקת ומבוססת חליפות בתוך הדם שהלך והסמיך במהירות. לאט, בתשומת לב, מבקשת בלבי לא לאבד יציבות, לצלוח, לחצות, מייחלת לשווא שסוליות נעלי לא יגעו בו. זה החג הזה, מלמלתי לעצמי, העיד אל משהו שהם חוגגים עכשיו. אבל למה בפתחו של בית? למה ככה לראווה ולעין כל? וזיכרון ביצבץ זיכרון של משהו שקראתי פעם על נהרות הדם שהיו רחובות ירושלים, על ריח בשר הקורבנות וגם על הניחוח המתקתק המבחיל שמילא מן הסתם עולם ומלואו. בשר פאסה, ייבבתי וכיווצתי את בהונותי בתוך הסנדלים ואת כפות ידי לאגרופים. מעכשיו אני צמחונית.

השוק ניצב מולי, וחברתי בכובעה הנפלא ושמלתה הלבנה, הדקיקה, ממתינה לי. היא נופפה בקוצר רוח באצבעה להתרות שאיחרתי. תהיתי אם כדאי שאתנצל ותרתי בעיני אחר מקום לשמוט עצמי לתוכו, ואז לשלוף אלף ממחטות לחות ולהעלים את השחיטה.

Facebook
WhatsApp

5 תגובות

  1. הכתיבה שלך לוקחת אותנו בדרכים עקלקלות בסמטאות יפו, אבל המסר עקבי וברור : עדיף אדם על הדם.

    1. דברים מאד מרגשים .עם עומק רב.הדרך מעניינת.היא אינה פשוטה.יש בדרך.עליות וירידות.יש בקטע הרבה מאד סמלים שהם מעבר למילים.

  2. מראשית האנושות ראה אדם בקורבן בני אדם שיא דבקותו באליו. בתרבויות המזרח הקדום ואף בתרבויות מאוחרות יותר כמו מאיה ,אינקא וויקיגים . קורבן אדם הבטיח למאמיניו ניצחון על אויביו וניצחון על פגעי הטבע ומגיפות. היהדות בסיפור העקידה מעבירה מסר חד נגד תופעה זו.קורבנות בבית המקדש לזכר עקידת יצחק והגירסה המוסלמית של חג הקורבן ציינו את האיסור אך עדין לא ויתרו על מראה הדם של הקרבת בעלי חיים.יוחנן בן זכאי שכנראה טבל את סנדליו בדם הקובנות אלה של בעלי חיים שהוקרבו ושל מגיני העיר שנפלו מחרבות הרומאים בעת חורבן בית המקדש הבין שיהדות על מנת שתשרוד צריכה להפוך לרוחנית יותר , התפילה, בית כנסת צנוע להתכנסות וקיום מצוות במיוחד אלה שבין אדם לחברו במקום חגיגה טובלת בדם. האם הפנמנו עד הסוף את המסר מסופקני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתף פוסט