מאז שהגעתי ליפו אני באי שקט קשה. מרותקת ותאבה וסקרנית ולא פעם אף מאוהבת – ולחלופין גם מבקשת להסתגר, לא לדעת כלום, אפילו לא להציץ אל הרחוב. חורף, נכון. אבל אני אוהבת את העונה, וככלל מוצאת עצמי הכי פעילה כשהשמיים השחורים נופלים עלינו. אז מה ארע?
הנה רשימה ממצה של מה שמפריע לי: הליכלוך.
כשעברתי ליפו הלכתי תדיר עם שקית וכפפה ואספתי. אחר כך הצקתי במשך חודשים ארוכים לעירייה בדרישה לכלול גם את יפו בשיפור פני העיר: הרי סופחה זו, "חוברה לה יחדיו" כמו ערים מעורבות אחרות, כדי שלא תתייהר לה חלילה ותצהיר שהיא עיר ערבית. ואם כך, בקשתי, תשתלו אדניות, ערוגות סביב עצים, ייפו את הגינות הציבוריות, נקו את מדרכות הרחובות, שפצו את חזיתות הבתים. הרי ידוע שיפו נבחרת שוב ושוב יעד תיירותי בינלאומי ונחשק, קחו לתשומת לבכם!
אט אט, ומעט, מעט מדי, נעניתי. (אני מאמינה שהסיבה היא עצם הנדנוד, הלחץ שהפעלתי. אני לא בטוחה שאכן כך, אבל נסו את זה, זה לא מזיק!)
ובכל זאת נותרת יפו מוזנחת. התיסכול העיקרי שלי מתמקד בניסיונות הנואלים, העיקשים, העילגים, של העירייה לנקות את שכונותיה של יפו. הניקיון אמנם רופף אבל נעשה בהתכוונות מלאה. אין לי מושג מה הדבר- מלבד התיסכול, המחאה, ההתנגדות- שכמו כופה על תושבי העיר להתעלם מהזוהמה שהם חיים בתוכה, יהודים וערבים כאחד. ואם זעם היא משהו לדון בו, הרי שאין לי שום מחשבה מקדמת לגבי הסיבה בבחירת אשפה והזנחה כאמצעי לשידור הזעם הזה. את השיטנה והתסכול אני דווקא מבינה, ואף חושבת שהם מוצדקים, בעיקר מצד תושביה הערבים של יפו. אלא שאני מנסה להבין מדוע בוחרים התושבים לבוסס בזוהמה, להפוך במו ידיהם את נוף סביבתם הביתית האהובה כל כך לפח זבל.
ניסיתי למצוא שפה אחרת לדבר בה את כל זה. הצעתי בשיתוף עם עורכת הדוקו' דנה שלו תוכנית רבתי לנקות את הרחובות. העירייה נענתה בהתלהבות מתוך הכרה בצורך.
אלא שלא עבר זמן ועובדי ה"משלמה" עמם נפגשתי נסוגו בתואנה שהעניין יהיה יקר מדי. טענתי כנגדם שמשאית הניקיון העלובה שסורקת את הכבישים לעתים פעמיים ביום ואוספת מעט מהזבל, המשאית הזו איננה יקרה? לא נעניתי. ועוד טענתי, שלגדול בתוך הזנחה מייטיב עם התושבים ויהפוך אותם לאזרחים ראויים, תורמים ואיכפתיים? אחר כך עשיתי מהלכים נוספים כדי לנסות לשכנע את פרנסי העיר בכדאיותה של תוכנית חינוכית כוללת לניקיון שכונותיה של יפו. ואז ויתרתי.
ועכשיו חורף. אמתלה טובה משמשת אותי בבחירה להסתגר. אלא שלא פעם תוך כדי טיול אל הים או אל השוק, אני לוקחת אתי את הכפפה והשקית, ואוספת בעצב.
4 תגובות
אילנה יקרה שלי,
לפני כמה חודשים עברתי לירושלים. להפתעתי, כי לא ממש תכננתי. אני גרה במרכז העיר, 165 צעדים מדלת הבית שלי אל הבסטה הראשונה בשוק הסמוך. גם אני מאוהבת ונפעמת מהקולות והצבעים והריחות. אבל לא מבינה את הלכלוך. מנקים כאן פעמיים ביום, ועדיין.
בקיצור, רציתי לומר שתיארת נהדר את מה שלא הצלחתי לשים עליו אצבע. תודה.
תודה יקרה נודדת שלי.
חושבת עליך לא מעט. בואי ניפגש שוב.
אם עץ נפל ביער ואף אחד לא ראה ולא שמע אז הוא לא נפל, וגם לא צריך לנקות את המקום, ובטח שלא לנטוע עץ חדש, ואז גם לא לטפח ולהשקות אותו וכו וכו
שו משנתם של גמדי חלם שמנהלים את מדינת תל אביב
שמנהלים את מה שאמור היה להיות מדינה לכל אזרחיה ומי שחפצים להיות אזרחיה, ובתוכה ערים לכל תושביהם