פיג'מת עבודה

פעם קראתי ראיון עם הסופרת סינתיה אוזיק (נדמה לי שזו היתה היא, אני לא בטוחה). המראיין שאל אותה, "ספרי קצת על סדר היום שלך. את קמה בבוקר, ו…?" ואוזיק ענתה: "אני קמה בבוקר, פושטת את הפיג'מה, לובשת פיג'מה אחרת, נכנסת בחזרה למיטה ומתחילה לעבוד…"

החיים הם אמנות אומר מי שאומר. לחיות אותם זה מעשה אמנות.  ומי שנכפה עליו לבנות לעצמו כל יום מחדש מסגרת שתאפשר את מעשה האמנות…לבי עלינו. וכשדבר מה בשגרה מופר, מרים את ראשו החשש החצוף מפני הדף הלבן.

authors in pijamas

אולי פנינה זה מה שיציל אותי, אמרתי לעצמי בדרכי הביתה מהדיקור. היא היחידה שמבינה את הצומת. משהו סבלימינלי, לא בהכרח שביר, אבל גם לא ממש ניכר לעין. צומת של בין לשאת מחדש את היומיום לבין לנשוף בעורפו, לחרוץ לו לשון ילדותית, חסרת אונים, מגוחכת, ובכל זאת נחושה, ולהמשיך הלאה.

הנחיתה קשה. כולם רוצים לדעת איך היה לראות לווייתנים. ובכן, לווייתנים מתיזים סילון דק שעוצר את נשימתך, כי אתה יודע שהנה הם קרובים לפני המים ותיכף יצוצו, ואכן כעבור רגע הם מקמרים גוו מפלצתי מול עיניך ומזנקים מתוך המים, עיקול אימתני שיורה זרזיפים מוארים לכל עבר, וצוללים שוב כמו מבקעים ליבה של סלע, ונעלמים. הים נחתם.
אז איך היה לבהות במשך שלושים ושש שעות רצופות באדוות כסופות, מתרחבות ונדחקות הצידה מפני גוף המעבורת הענק בדרך צפונה ואחר כך כל הדרך חזרה?
השקט הזה. כמה מאות אנשים ואף לא אחד מרשה לעצמו להתפעל בקול ממגדלור נטוע על אי ירוק קטנטן בלב המים, מעבר צר שצריך להזהיר מפני הסכנות שהוא טומן. עד שנות השמונים גר שם מישהו שהפעיל כל לילה את הזרקור. מצמרר לחשוב מה קרה לו אחרי שעזב את משמרתו ושב לאנשהו להמשיך בחייו.

מה יש לך להתלונן אחרי שלושה חודשים בניכר הטוב והאינסופי?
שבתי, אני מנסה להגיד לעצמי. שבתי למרות שהייתי מעדיפה להמשיך לברוח. אשה בורחת מבשרה.
ואז כשהיא שבה אליו בשרה נוגס בה.
הנסיעה היתה בריחה טובה: אורזת פורקת אורזת, נעה הלאה. נמצאת שם, לא מבקשת לעצמה מקום אחר.

בצ'ילה נתקעו כורים מתחת לפני האדמה למשך שבעים יום. אני מקנאת בהם. בכל אחד ואחד מהם, על השינוי התודעתי, על הטלטלה. גם זו צומת. הם בוודאי יפוצו ויתמלאו בריק בעקבות הדרמה הזאת. אחדים ימלאו אותה באלוהים, אחרים בחיל ורעדה מכל תנועה ורחש בסביבתם הקרובה, ואחרים יינטשו לקשיי הנשימה שלהם אף טיפול לא יחלים אותם, אפילו לא חיבוק.

אני אחלים אם אניח לתקרת המכרה לקרוס עלי, לבטן האדמה לכסות את גופי קצת מעל ללב, רק קנה הנשימה יישאר חשוף. המעבורת היתה התחלה טובה. השבעתי את עצמי לנצור את התחושה, ופנינה הושיטה לי יד ארוכה  והיא מסייעת לי לרדת אל בטן המכרה. חשוך שם,  הכורים נמים, נושמים מעט, אין מספיק אויר לכולם. לא אגזול מהם, רק אשכב לצידם ואמקם את גופי בנינוחות על פני הזהב הכרוי, וגם אם כוחות ההצלה יאחרו להגיע אביט נכחי בעלטה בלי לחפש אחר נקודת אור, ואהיה שם.