אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

קויוטי בכנסייה

אני לא מרבה לכתוב על יפו, מקום מגורי. לא מרבה, למרות שאולי ראוי היה, כי יפו היא פלנטה הודינית, שוליים של מרכז, או מרכז של שוליים של כרך. כל כך הרבה ניתן להגיד עליה, לחשוב אותה, לדאוג בעטיה, להתרעם, להתמרמר, לסגוד. אבל אני אין לי אלא תהיה באשר לבאות. והתבוננות. המון התבוננות שתוקה.

והנה סיפור קטן שאולי פורע הכל, ואולי דווקא להיפך, מנכיח הכל.

באחד הלילות, הרבה אחרי חצות, צעדנו לעבר מכוניתנו שחנתה בסמטה חשוכה, רחוקה מעט מהבית ממנו יצאנו. הלכנו שקטים ומהורהרים, בקצה התודעה חשש קל, שמאפיין אולי צעידה ליילית, ובכל זאת, ביפו נטרדת המנוחה מעט יותר.

לפתע, מעיקול הדרך הגיחו שלושה צעירים על אופניהם החשמליים, קרבו וחלפו לידנו בדהירה מטורפת תוך שהם משמיעים כל אחד בתורו יללה שהקפיאה את אויר הלילה המהביל. שלושה זאבי ערבה רכבו אל קצה הסמטה, סבו וחזרו לכיווננו, מטווחים אותנו שוב ביללתם המחרידה, והמשיכו הלאה ונעלמו להם. בתוכי תהיתי אם נוכל לצלוח את המשך הצעידה. אבל אחזנו ידיים והמשכנו, המכונית כבר היתה קרובה, רק מספר צעדים ושלום לנו. הייתי בעת ובעונה אחת כעוסה וחוששת, וגם, אולי יותר מכל, נבוכה מהחשש עצמו. שמי הלילה מעל יפו היו נמוכים וממשיים, ומשהו בלבי חישב את קמטיו.

צליל פתיחת דלת המכונית היה מרגיע. התיישבתי ונשמתי עמוק, מוכנה להשכיח את מה שאירע. ואז, לפני שהספקנו להתניע ולצאת לדרך, הגיח ישיש זקוף קומה וגרום מאחד הבתים, שלח לעברנו מבט מחויך וחיישני, סב ואחז בכידון של אופניים ישנים שהיו שעונים אל קיר הבית, ייצב אותם בין ידיו, ואחר כך חזר להביט בנו, אותו חיוך נסוך על פניו, זקר אצבע והצביע לעבר המבוא ממנו הגיח. להרף זמן המתנו שלושתנו, ואישה עמוסת סלים הופיעה בפתח בעקבותיו. היא קרבה ורכנה אל חלון המכונית ואמרה, זה הבעל שלי. אתם יודעים, הוא ככה ככה, כבר אין לו כוח. רוצה ללוות אותי לכנסייה עם האופניים שלו, אבל אולי אתם יכולים לקחת אותי? אני משלמת לכם. רק עד לתחנה של האוטובוס. עד לכנסייה שמה על יפת.

בטח, בטח! נזעקנו בהפתעה, החשש נזנח ונושר מעלינו באחת לטובת שימחה מופרזת שמן הסתם הבהילה אותה. הזוג הביט לרגע זה בזה בהיסוס, ואז המשיכה האישה (עכשיו, לאורו הדלוח של פנס הרחוב ראיתי שהיא לבושה בשמלה פרחונית נהדרת, ופניה חלקות ומאופרות בקפידה, ותיק שחור ומהודר תלוי על זרועה) ואמרה, תודה לכם באמת, ונכנסה למושב האחורי, דוחפת לפניה בקושי את שני סליה. בעלה ניצב על המדרכה אוחז באופניו, מבטו עוקב בתמיהת מה אחר המכונית המתרחקת ובה אשתו הנישאת אל מחוז חפצה בידי אנשים זרים. הוא לא כל כך בסדר, פתחה שוב ואמרה, הכי טוב ילך הביתה וישן. כן כן, עניתי, והפניתי אליה את ראשי. נכון מאד. והיא הרכינה את ראשה ונברה בקדחתנות בארנקה ושלפה משם שטר של חמישים שקל, הושיטה אותו אל החלל שבינינו ואמרה, קחו קחו, בשביל הנסיעה. מה פתאום, צחקתי, לא צריך, הכל בסדר. בשמחה אנחנו ממילא.נוסעים לכוון…- והיא קטעה אותי בעיקשות, לא לא, תיקחו, וחזרה ונפנפה בשטר, ואנחנו נדנו בראשינו עד שלבסוף נואשה ותחבה את השטר בחזרה לתיקה, ואמרה, הבעל שלי מנגן עוד, מנגן יפה, אתם מוזמנים אלי, אני עושה לכם אוכל טעים, הכי טעים, והוא מנגן. מה? היא שאלה, תבואו, כן? ומבלי להמתין לתשובתנו אמרה, אתם אוהבים נגינה של עוד? ושנינו נענענו בראשינו כבבתיאום מושלם, ואני אמרתי, בטח אוהבים, נבוא, למה לא? אנחנו גרים קרוב, והיא שאלה, אתם מיפו? כן, אמרתי, משווה לקולי את נימת הריצוי שזה מכבר נרכשה, אנחנו מתים על יפו. אה! היא קראה, אז זה ממש קרוב. והנה כבר הכנסייה! הכריזה בעליצות ופניה אל הרחוב, פה אתם יכולים להוריד אותי ותיכף יבוא האוטובוס לירושלים. שמה חגיגה בכנסייה, אוטובוס שלם אנחנו נוסעים, וחברות שלי גם. הנה! היא הקישה באצבעה על החלון וקראה, תראו שהוא הגיע! אוטובוס קרב באיטיות ועצר בתחנה ממול. יופי! עניתי. איזה כיף, תהני בחגיגה, והיא דחפה את הדלת ואמרה, חיוך נעים מאיר את פניה היפות, אתם באמת מוזמנים, מכל הלב שלי, בחיי. והיא לקחה בידה את סליה ומלמלה, תודה רבה, אתם אנשים טובים. ופילסה את דרכה אל מחוץ למכונית. הדרך השקטה הביתה ארכה דקות ספורות, ואני תהיתי אם אפשר שנשב במטבחה ונשמע את נגינת העוד.

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp

9 תגובות

    1. סיפור נהדר
      מהדהד את יפו על זרמיה
      ונימיה
      בין רוכבי אופניים פרועים
      כנסיות אקזוטיות
      נשים זרות, בגדי פרחים
      חיוכים
      זאבי ערבות מזי רעב
      תהליכה חפה ברחובות העיר
      ואנשים שמחפשים קירבה.

        1. סיפור יפה, כתוב יפה ואופטימי… אישית קשה לי עם יפו בלילות כי לפני כשנתים שדדו את ארנקי במדרגות היורדות מגן הפסגה. זו טראומה לא קטנה. וזאבים אני מאד אוהבת, כותבת ומציירת אותם בפעם הבאה שתפגשו בקויוטי ספרו לי ואשאיל לכם רישום או ציור מזאבי אהובי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שתף פוסט