קחי אותי

הבוקר נעלה להר. הצעידה מתוך הכפר תהיה מפרכת אבל לא תימשך מאד. מזג האוויר מחייך .

AlmodovarDel Rio בחבל קורדובה. דומה שמאז רכבו לוחמים במעלה השביל אל המצודה בכוונה לכבוש אותה -דבר כאן לא השתנה. עצי הזית מפארים את הנוף הגלילי משהו, אבל המרחבים הירוקים הנפרשים אל האינסוף ובתי הכפר הלבנים החבושים בגגות רעפים אדומים מזכירים את המרחק מהבית. דבר כאן לא מהדהד את המוכר. וטוב שכך. באמת טוב שכך. טוב שכך? באמת טוב שכך?

זו היתה החלטה מודעת, שהתגלגלה והתגבשה בעקבות לא מעט מחשבה ודיון שארכו שנים והלכו והתבססו בדמות מסעות דומים: "להתרחק כמה שניתן, לכמה שיותר זמן, עד כמה שנוכל". זה נאמר בינינו הלוך חזור במהלך שעות היממה, לעתים מושלך אל הזולת כתפוד לוהט, ולעתים מתכרבל בחיק כיילוד אהוב שנהגה בכוונה שלמה. פעם כך, פעם ככה.

ועכשיו, כשיצאנו לדרך ואנחנו מטפסים בדרך לכבוש את ההר, נדמה לי לפתע שהמחשבה מגובשת מתמיד. אנחנו שותקים, ובתוכי גומלת ההחלטה, אפילו ידיעה, שלמרות קוצר הנשימה ההולך ומכביד אני נושמת היטב. כלומר הנפש נושמת, כתפיים רכונות מעט ממאמץ ההעפלה מצמחות כנף, והאפרים הירוקים קוראים לריחוף.

את המתרחש בארץ מולדת אנחנו לא יכולים עוד לשאת. דבר אינו לרוחנו. תמונת הרחוב והגן ובתי המגדלים ובתי הכפר הטובלים בשפע, והעיוורון. כלום לא מניב שביעות רצון. לא אחת מזכירים לנו שנילקח גם אנחנו עצמנו (על כל המשמעויות הנלוות) באשר נלך. ולא פעם מכה גם הידיעה שעיוורון וכיעור נלווים לקיום, שאולי אף הוא עצמו פשע.

אני נוזפת בעצמי על מותה של השייכות. אני מפרטת ביני לביני את אי שביעות הרצון מזה ומזה ומזה, ואז אוחזת בי בושה, ואז גם קמצוץ של תקווה למחשבה שניתן אולי עוד לתקן, הנה יתוקן, ממש תיכף, אולי ממחר, אולי אירתם גם אני לתיקון המולדת, אולי תיוולד שוב אהבה, ומה שהוקם באין ברירה או בכוונת זדון, לא בכוונת זדון, בטוח לא בכוונת זדון אלא באין ברירה הוקם בחטא- יהפוך לשלום ענק, החטא יכופר, תושמע זעקת סליחה ומחילה, ונגיד חטאנו, חטאנו חטא גדול של רמיסה, בואו יחד נתקן.

המצודה וההר עטו ערפל כשהגענו. הכפר מתחתיו נראה גלמוד ונטול חסד כמו חסר את מצודתו. עדיין שתקנו, ואני תהיתי אם גם אתה חושב עכשיו את הדברים, ואם גם אצלך נפלה בדיוק עכשיו החלטה. ואני אמרתי לעצמי, זה בטוח לא היופי שסביב, ראינו כבר אינספור כאלה.

מתחתי ברחבה ליד פתח באר ישבה קבוצה של ילדי גן, וצעיר לבוש בבגדי אביר חדל אישים וצולע סיפר להם משהו בשפתם הזרה, והילדים התגלגלו מצחוק. גם אנחנו שנינו צחקנו. עליתי אל אחד הצריחים ומשם עקבתי שוב אחרי הענן המנמיך והולך ומכסה כליל את בתי הכפר, את הסמטאות הצרות, המרוצפות חלוקי נהר עתיקים, פרשתי זרועות ואמרתי לה, קחי אותי, מי שלא תהיי, איפה שלא תהיי. אל העמק הזה או למקום אחר.