קפה לעבוד בו

מעולם לא חיבבתי חללי עבודה מכווני מטרה. העדפתי ואני עדיין מעדיפה בתי קפה, אפילו על חדר העבודה שבביתי. תל אביב מסבירה פנים לשכמותי. רמת גן, מסתבר, לא. וזה מוזר, שהרי זו המשכה של זו, זו מחוברת לזו, ובכל זאת.

לפני שבועות מספר במהלך אחת מסדנאות הכתיבה סיפרה לי אחת המשתתפות שברמת גן ישנו בית קפה שכדאי לבקר בו. זו היתה חדשה מלבבת, שכן עד אז לא הצלחתי לאתר בעיר "מוסד" נעים לכתוב בו, (מלבד "פורת" הבהחלט ראוי אך רחוק לי).

כבר למחרת שמתי פעמי לקפה המומלץ. מעבר לעיקול הרחוב שלי הבטיחה שמשייה ענקית שזה המקום אותו אני מחפשת. התיישבתי לי שמחה והתחלתי לעבוד. וכעבור איזה זמן, כששבעתי מארוחת הבוקר הטעימה שהזמנתי, ושורות כבר הלכו והצטופפו מולי על הצג- נכנסה לפתע בעלת המקום (ניתן היה בקלות לאתר את מעמדה על פי החיישנות שנפלה באחת על המקום). פניתי אליה בחביבות ושאלתי אם אוכל לאמץ מדי פעם את המקום המלבב שלה לצורך עבודת הכתיבה שלי. והיא ללא היסוס ענתה באלה המלים: "עכשיו קייץ, המקום לא מלא. אבל כשקרב הסתיו ויש יותר לקוחות, אני אוציא אותך החוצה (למרפסת). תדעי שאני הופכת אז לברוטאלית." מופתעת, אמרתי, "אני מבינה אם כך, שלא אוכל לעבוד כאן." בעלת המקום התעלמה משאלתי, סבה והלכה לה.

תסכימו אתי: הטקסט הזה היה ראוי לציטוט. ביליתי לא מעט שעות עבודה בתל אביב הסמוכה, שם מניחים לכותב (ולעובדים אחרים מסוגים שונים) לבלות בבתי הקפה ככל העולה על רוחם. ברמת גן ככל הנראה, לא. בבית הקפה הזה ממש לא. לכאן, אמרתי לעצמי, לא אשוב עוד.

*(והשם שמור במערכת).