הילד הזה מחכה לאמא שלו כל יום, למרות שהוא זוכר שהיא באה רק פעם בשבוע. בבוקר לפני שהוא הולך לבית הספר הוא מלטף את התמונה שלה שצולמה כשילדה את אחיו שאותו היא מגדלת. בתמונה היא מחייכת, מחבקת את התינוק.
הוא אוהב את מירי וירון. כבר שנתיים הוא אצלם, והם עושים בשבילו כמעט כל מה שהיה רוצה שאמא שלו תצליח לעשות. ביום שהיא אמורה לבוא הוא גורר כיסא ויושב ליד החלון בסלון. רביעי אחר הצהריים. עד שהיא מגיעה כמעט שש, שלושה אוטובוסים מקרית שמונה, היא לא יכולה להגיע יותר מוקדם כי היא עובדת. כבר חצי שנה לא פיטרו אותה – היא אומרת שאם תחזיק מעמד שנה היא תחזיר אותו אליה, אולי בקיץ הקרוב. כשהם ביחד הוא רוצה לשאול אותה איך היא יכולה עם אחיו הקטן ואתו לא .
הוא בסדר, עושה מה שאומרים לו, משתדל לא לדבר יותר מדי, מקשיב למורה, למרות שאת רוב הדברים שהיא אומרת הוא לא שומע. לפעמים הוא מתעצבן, לא כדאי להיות בסביבה שלו כשהוא משתולל, הוא לא רואה בעיניים. ברביעי בלילה לפני שבועיים חנק את יואב שישן אתו בחדר. הלהקות שיואב שומע מעצבנות, והוא שומע חזק מדי. יואב חלש ורזה ממנו והגרון שלו נלחץ בקלות, מזל שמירי הפרידה. אחר כך חיבקה אותו עד שנרגע והוא ביקש סליחה. הוא תמיד מבקש סליחה. יואב השתעל שבוע, אבל מירי הבטיחה שלא תספר לאף אחד, בטח לא לאמא שלו.
האור בחלון מכאיב לו ביניים. חמש וחצי, לפחות עוד חצי שעה עד שהיא תגיע. הוא הכין לה צלחת עם פירות, וכוס מים קרים. היא תהיה עייפה, לא תישאר הרבה, האוטובוס האחרון יוצא בעשר, מירי מרשה לו ללוות אותה לתחנה בפינת הרחוב.
בשעה עשרה לשבע, כבר חושך בחוץ, הילד רואה אותה מתנהלת בשביל לעבר הבית. הוא נעמד, ליבו משתגע, ידיו תוחבות במהירות את שולי חולצתו אל תוך מכנסי הג'ינס, עיניו נטועות בגוף שעוד רגע הוא יחבק חזק, הכי חזק שהוא יכול. מירי עומדת מאחוריו, דוחפת אותו בעדינות, נו ילד, רוץ אליה, היא רוצה להגיד אבל שותקת, ידיה מעסות את גבו השפוף. דפיקה נשמעת בדלת והילד הולך וקרב לשם, ובזהירות, להרף עין מניח את אוזנו על הדלת הסגורה. דפיקה נוספת, רמה ובהולה מרתיעה אותו, הוא מאגרף את כף ידו ומקיש עליה בחזרה, מכה בעוצמה על הדלת הסגורה, ואחר כך מסתובב באחת ופותח במרוצה לכוון המדרגות, שועט למעלה חסר נשימה, טורק אחריו את דלת חדרו ומשליך עצמו על מיטתו.
לס.
2 תגובות
האומץ לממש את התקוה ולהענות לדפיקה שעל הדלת מזכירה לי את שפת המורס בין אסירים המשוחחים משני צדיו של קיר בטון – מי ע"י דפיקה באגרוף קמוץ ומי על ידי הטחת ראשו ביאוש. אפשר גם לחרוט על הקיר את הימים החולפים בציפייה להפלת החומות ופתיחת השערים. אבל קשה מכל הוא מצבו של הילד שלא יכול לעמוד מול האפשרות שעוד אגע תפתח הדלת ותעלם המחיצה. המגע אז עם האמת של האין, החסר והפגום, ללא הגנה של קיר או דלת נעולה שמאפשרות את הפנטזיה של הכביכול, היא הקשה מכל.
דודו
כן, ההנחה שהיתה כאן שיחה מסוג כלשהו היא מעניינת