עשרה ימים בפולין, בלי שואה. עבודת ההסחה צלחה יפה. שדות החרדל המסמאים, ויערות העד שאפרים ירוקים מוליכים אליהם ונבלעים בתוכם כמו מרבד שמשתרע אל האינסוף- הפנטו עד שכחה, ואפשרו אפילו נסיעה ארוכה ברכבת. הכל הלך כמתוכנן. עד שנתקלתי בילדה הצועניה- רומא הם מכונים באירופה- שישבה על שרפרף במורד הרחוב המוליך מהארמון אל העיר העתיקה של קראקוב, וקיבצה נדבות. לבדה, עם האקורדיאון שלה. היא ניגנה משהו, ובקערית שלמרגלותיה מטבעות ספורים. ראשה המוטה מעט וחיוכה המרומז, ספק עצוב ספק מנותק – הציפו אותי בנחשול מאיים. טוב זו שואה אחרת, אמרתי לעצמי בניסיון שווא לתקוע אצבע בחור הזולג שבחומה. יש לי פטור, התריתי בלב. די שואה. מספיק. עכשיו בוקר חדש. המון שנים אחרי. גם זאת מניפולציה זולה, אולי לא מכוונת כמו זאת שאני חווה יומיום במכורה הכאובה שלי. וזאת הרי בכלל לא שלי. אבל הילדה כבת התשע, לבדה ברחוב, כליזמרית שכוחה, עירבלה לפתע את הכל.
3 תגובות
כן, ילדים מערבלים את הכל, כי יש לנו אחריות, שעושה אותם גם שלנו. בעיקר אם הם צוענים, וחיים מנדבות
גם אנחנו היינו שם אזובי הקיר. גם שם. אולי יותר מעונבים וסיטונאים. אולם הם ממשיכים לתקוע שורשים בין הסדקים שבקיר ולנו טוב לחזור למכורה, לחומה.
חומה זה לא פעם טוב ומיטיב. צודק.