שוקולד

אמא שלי סיפרה לי שפעם אחרי המלחמה היא נסעה ברכבת משם לשם, איפשהוא בגרמניה, ומולה בקרון ישבו אם ובנה, גרמנים.  כשהנסיעה התארכה והנופים שחלפו בחלון הפכו עיסה מרירה של זיכרונות תועים, שלפה אמי מכיס מעילה חפיסת שוקולד שקבלה אחרי השחרור מחייל אמריקאי.  היא קילפה את הנייר שדבק בשוקולד, קרבה אותו לשפתיה והחלה ללקק בתאווה, באיטיות את המעדן. האם והילד בהו בה בעודה נוגסת,  ממלאת פיה בעיסה המתוקה, מלקקת את אצבעותיה, חותכת בשיניה עוד מהממתק, ומחייכת בפה מלא, נחיריה רוטטים מתענוג. על פניה של האם פשטה הבעת חימה מהולה בייאוש. היא  אחזה בזרועו הדקיקה של הילד וקרבה אותו אליה, מנסה לטמון את ראשו הקרח ששתי מורסות מגלידות על פדחתו בחזה הריק, הגרום. אבל הילד התנער מאחיזתה, עיניו השקועות, נטולות הגוון, עוקבות בשקיקה אחרי תנועותיה. ואמי האטה עוד את הליקוק והלעיסה, מתענגת על מבטו הרעב, מבחינה מזווית עינה בריר שהחל לזלוג משפתיו על מעילו. אמי סיימה את חפיסת השוקולד, ניגבה את פיה בשרוולה, השעינה את ראשה על החלון ועצמה את עיניה. הרכבת המשיכה בנסיעתה הלילית, נדנוד מונוטוני מפיל שינה על הנוסעים. גם עיניה של אמי היו עצומות, אבל כאב טורדני הלך והתפשט בבטנה, פועם ונרגע חליפות, פורע את שנתה. כשסיימה אמי את הסיפור, ישבנו שותקות עוד זמן מה, ואז אמרה לפתע, זה היה אחרי המלחמה, וזה היה הדבר הכי אכזרי שעשיתי בחיים.