שימפנזות

כשכלב נושך אדם, אנחנו אומרים, חרה של כלב, צריך לחנך אותו. כשאיש נושך כלב אנחנו לא מאמינים. ואם אנחנו סופרת, היא אומרת לעצמה, צריך לכתוב על זה סיפור. ואם זו שימפנזה שהאיש נשך, (בעיקר אם הנשיכה התרחשה בבדייה ולא במציאות, שהרי המציאות עולה על כל דמיון ושם זה ייתכן כמובן) קשה יהיה עוד יותר לשכנע שזה אכן אפשרי. במציאות- אם כתוב בעיתון שאיש נשך שימפנזה – לרגע לא נטיל בכך ספק. בבדייה- חובת ההוכחה על הסופרת. שימפנזה היא חיה נפלאה וגדולה ומסתורית וחמקנית, וגם מפחידה, ואנחנו פוגשים בה בדרך כלל מאחורי סורג. וגם אם אנחנו לא סופרת אלא ג'יין גודול, ואנחנו בסך הכל משתעשעות עם שימפנזת המחמד שלנו (בבדייה כמובן)- כדאי לבנות עולם ומלואו שבתוכו ישבו הנשיכה, וגודול,  בטבעיות. שנאמין לזה.

לא פעם אני נשאלת איך כותבים סיפור כך שיהיה מפתה ויסחף וגם יהיה אמין. אני מחבבת להגיד שאמין הוא כשהקורא חש שאירוע (או דמות)- מופרכים ככל שיהיו- מרגישים כאילו מתואר סיפורו של שכני, או מי עשוי להיות שכני, או אפילו הוא עצמו, כלומר זו עשויה להיות דמות של שכן. דבר מה שאפשרי שיתקיים. ושוב, אם עוסק הסיפור בחוקרת שנשכה שימפנזה , גם אז הקורא צריך להאמין שהנשיכה התרחשה, שהיא אפשרית.

אז איך גורמים ליצירה שלנו להוכיח את עצמה, גאה ולא מתאמצת, ייחודית, ועם זאת בשלה, מושיטה יד ובאותה עת גם נסוגה ומניחה לקורא את מלאכת הפיענוח? איך גורמים לה להרגיש כמו משהו שלא קראנו מעולם ובאותה עת כמו משהו שיכול בהחלט להתרחש?

הדרכים לגרום לזה להרגיש ככה הן מגוונות. זה לא ה"מה", אלא ה"איך". שכן הכל כבר נכתב. האתגר הוא לכתוב את אותו הדבר בדרך ייחודית- הכי טוב לעשות זאת בדרך שכביכול לא נוסתה מעולם. לכו על זה!

השפה היא אחד הדברים שכל כותב מתנסה בה בדרך משלו. "הקול" מתפתח עם הזמן והניסיון, מתגמש כמו שריר שמאמנים. כדאי להתנסות בשימונו, הנעתו, בהתליילנות שלו, בישירותו ופשטותו או בפיתולו. עד שיגיח, יאותר ויימצא. וגם אז כדאי לשמור לתמיד על גמישותו.

תחקיר: גם אם אנחנו מכוונים לעולם מופרך, בדיוני, זר- גם אז כדאי שנערוך תחקיר עומק על תופעות שעשויות להתרחש בו, הדמויות המאכלסות אותו, שנדלה ממקורות ידועים ונשליך מהם על המקום החדש שאנחנו בוראים, שנספק סולמות וחבלים וזיזי סלע ואומגה ובאנג'י כדי שלקורא יהיה במה להיאחז.  שזירה נאותה של מוכר בתוך הלא מוכר- היא פעולה נחוצה ליצירת אמינות. ועדיין נניח לקורא לעשות עבודה, לדמות, ליהנות ממלאכת הפיענוח.

וישנן עוד ועוד דרכים לבנות עלילה אמינה. אנחנו-

דנים

מתרגלים

מזמזמים

בסדנת הכתיבה שלנו בימי שני בערב. חבורה כותבת.

הנה הזמנה פתוחה להצטרף. תביאו אתכם את הקול שלכם.