ברלין, יומן מסע 4: בית של קפה
הרי בבית עסקינן, ובתי קפה גם הם סוג של בית. גם בישראל אני חובבת אותם' אבל בברלין התגברה עוד חיבתי אליהם. כאן הישיבה טובה ואני
הרי בבית עסקינן, ובתי קפה גם הם סוג של בית. גם בישראל אני חובבת אותם' אבל בברלין התגברה עוד חיבתי אליהם. כאן הישיבה טובה ואני
"Betye Saar: The Legends of ‘Black Girl’s Window,” באוקטובר 2019 נפתחה תערוכת המחווה ("The Legends of ‘Black Girl’s Window) לעבודותיה של האמנית האמריקאית המונומנטלית בטיה
מאז שהיא בענייני אופנה אני מעזה להיכנס לחנויות בגדים יד שנייה. זה זמן איכות משותף לשתינו, שיש בו גם מעין התמסרות מפתיעה של אם לביתה
אני מתגעגעת לאמא שלי, שהיתה משוגעת וקולנית וגסה, וגם, באותה עת, עדינת נפש ואוהבת. אני מתגעגעת אליה עד שלפעמים אני רוצה להצטרף אליה, לשכב לידה,
ביום שאחרי המשכתי לנסוע. לא שמאד רציתי להמשיך לנדוד, אלא שהמחשבה על השיבה הביתה, אולי אפילו על הישיבה בבית עצמו -הסבה תחושה כבדה. לא נסעתי
סקרתי בעיני את החלל הקטן ששימש אותנו במשך ארבעה חודשים. כלום לא נותר מלבד המינימליזם הכעור שמלון דירות מספק. עמדתי לסגור את הדלת ואז קלטה
ביום האחרון נדמה היה שהמדרכות הלוהטות מבקשות את קירבתי, מפתות, בואי תימסי גם את לתוכנו, נשקה אותך אספלט בוער, נעטוף אותך תבנית מולדת חדשה, תהפכי
אינטימיות רכה חשף המראה של חתן המסייע לכלתו לנעול את נעלי הספורט בדרך לטקס. זה היה מהפנט. היה יום חם, אחד מימי השבוע האחרון בסנטרל
ניו יורק היא העיר הבטוחה בעולם. זו מן הסתם מחשבה שגוייה, אבל היא משקפת את התחושה שלי, ולכן היא אמיתית. כלומר בשבילי. פעם, אומרים יודעי
העכבר האנתרופומורפי הזה ( בעל רגלי אישה) היצוק מברונזה, ניצב על רחוב 79 וברודווי. יפעת הראתה לי אותו לפני שלושה ימים בעת ששוטטנו, ואני תהיתי