(ברלין יומן מסע) ואיך נוכל לבקש רחמים? צער הוא צער הוא צער. ובינתיים אנחנו כאן כדי להצטער. לסבתא שלי קראו מרים. מריה, למען הדיוק. והיא

סיבה למסיבה, אומר לבי. תיכף אני שבה הביתה. עוד מעט יחבקו אותי המתגעגעים והמצרים על לכתי, המבקשים שיתבטל כל הזמן הזה שחלף מהר כל כך

מדי בוקר אני קמה והולכת. סופרת צעדים, למרות שאין לספירה הזאת משמעות. אני הולכת הרבה. מהרהרת הרבה. "הגירה אטית", מכנה בן זוגי את הצעידה הזאת,