ככה עושים משפחה/ סיפור
בבית ארבעה חדרים: בראשון ענן, בשני סכין, בשלישי ילדה ישנה, הרביעי ריק. החדר עם הענן הוא שלי, למרות שאני כמעט אף פעם לא נכנסת לשם.
בבית ארבעה חדרים: בראשון ענן, בשני סכין, בשלישי ילדה ישנה, הרביעי ריק. החדר עם הענן הוא שלי, למרות שאני כמעט אף פעם לא נכנסת לשם.
אין לי כוח להיאבק על שוויון, על צדק, על דמוקרטיה. אין לי כוח להיאבק למען עצמי, עצמינו ושכמותינו, ה"אנשים הקטנים". זה נורא, מה? כן, זה
כבר היתה כמעט שעת ערב. ישבתי ב – manjerica כהרגלי בחודשי השהייה בעיר, המחשב פתוח מולי, אותיות מתכנסות, דמות משוחחת עם אחרת, ואני מוליכה אותן.
כשהייתי ילדה פחדתי אפילו מצילי שלי. עולמי היה קטן. המוח המציא דמויות רודפניות ומצבים פנטסטים של שבי ועינוי. פעם אפילו דימיתי שילדה בוגרת ממני בכמה
הבוקר נעלה להר. הצעידה מתוך הכפר תהיה מפרכת אבל לא תימשך מאד. מזג האוויר מחייך . AlmodovarDel Rio בחבל קורדובה. דומה שמאז רכבו לוחמים במעלה
באחד הקורסים לתואר השני באוניברסיטת באר שבע בדקתי את המונח "צומת בעלילה". הסופר חיים באר שלקורס שלו נכתבה העבודה עודד אותי (כמו בהזדמנויות מופלאות ומרובות
סיבה למסיבה, אומר לבי. תיכף אני שבה הביתה. עוד מעט יחבקו אותי המתגעגעים והמצרים על לכתי, המבקשים שיתבטל כל הזמן הזה שחלף מהר כל כך
עזיבתנו, אפילו איננה סופית, מעוררת כעס. זה עדיין קיים העניין הזה. אמנם "נפולת נמושות" איננו עוד ביטוי שמיש, ו"יורד" אף הוא לא, אבל משהו ב"עוזב"
באותו בוקר היה קר. קר במרבית הבקרים. אחר הצהרים מתחמם. לא הייתי מאמינה שאחפש אותה, את השמש, שפני ייטו לעברה וינוחו מולה בעונג. השעה היתה
מדי בוקר אני קמה והולכת. סופרת צעדים, למרות שאין לספירה הזאת משמעות. אני הולכת הרבה. מהרהרת הרבה. "הגירה אטית", מכנה בן זוגי את הצעידה הזאת,