יש לי עניין עם עיניים. מאז שהייתי ילדה. אולי בגלל שנותחתי בגיל ארבע, ונותרתי עם פזילה קלה, כמעט בלתי נראית, אבל אני יודעת שהיא שם.

בבית ארבעה חדרים: בראשון ענן, בשני סכין, בשלישי ילדה ישנה, הרביעי ריק. החדר עם הענן הוא שלי, למרות שאני כמעט אף פעם לא נכנסת לשם.

אני לא מרבה לכתוב על יפו, מקום מגורי. לא מרבה, למרות שאולי ראוי היה, כי יפו היא פלנטה הודינית, שוליים של מרכז, או מרכז של

באותו בוקר היה קר. קר במרבית הבקרים. אחר הצהרים מתחמם. לא הייתי מאמינה שאחפש אותה, את השמש, שפני ייטו לעברה וינוחו מולה בעונג. השעה היתה

ענן שכב על הרחוב. הבתים- שכל אחד מהם כמו סימון על גבי מפה ישנה ומוכרת-  נראו כאילו העביר מישהו על קירותיהם הלוך ושוב מזלג ברזל,