קויוטי בכנסייה

אני לא מרבה לכתוב על יפו, מקום מגורי. לא מרבה, למרות שאולי ראוי היה, כי יפו היא פלנטה הודינית, שוליים של מרכז, או מרכז של

ברלין, יומן מסע 3: שקדים וגעגוע

באותו בוקר היה קר. קר במרבית הבקרים. אחר הצהרים מתחמם. לא הייתי מאמינה שאחפש אותה, את השמש, שפני ייטו לעברה וינוחו מולה בעונג. השעה היתה

על הדם, או – מה זה החג הזה?

הדם פעם בקצב צעדי. הלכתי לכוון השוק. מיהרתי, כי נראה היה שאאחר לפגישה. חם כל כך, לא רציתי שתמתין לי מיוזעת. כהרגלי אני מביטה מטה

אורליה

"…האם זו פרוזה, שירה או תסכית המלווה סרט?"  באחורי הכריכה* כתוב עוד, "…אין לקרוא (את הספר) כדי להבין מה מסופר; אולי ניתן לקרוא בו כמו

הבית שלה

ענן שכב על הרחוב. הבתים- שכל אחד מהם כמו סימון על גבי מפה ישנה ומוכרת-  נראו כאילו העביר מישהו על קירותיהם הלוך ושוב מזלג ברזל,

חיות פרא

מוקדש בתודה לדנה שליו את פזורה, הוא אמר. התנועה שלך לא מוקפדת. אחר כך שם את הידיים על המותניים כמו איזה אמא כועסת, ואמר, כוח

"שלושה שבועות": קטע מרומן בכתובים

ועכשיו כשהם יושבים זה מול זה, אם לא היתה שתיקתם מתמשכת ומרמזת על מה שעומד ביניהם מלכתחילה, טעון ואינו קשור בשום אופן למאיר וגורלו המר,

כביסה

  את הלב שלה היא תולה על חבל, ברוח הקרה, תוכו של האטב מתכת חלודה, והיא תחלה. היא לא יודעת שהיא תחלה אבל היא בטוח

הרצפה קמה

"תשתי", היא אמרה, "כל עוד זה חם". ואני הסתכלתי בספל שאדים ברחו ממנו, והרגשתי כאילו אש התנפלה עלי מבפנים, טיפסה מהבטן אל הגרון, אל הראש,

לגמור

פסטיבל הצילום הבינלאומי 2019 תל אביב, מתחם שרונה הקונוטציה שעליה מרמז שם הפועל הזה מצדיקה הסבר. ואולי דווקא לא, שהרי הסבר הוא בבחינת התנצלות. וההתנצלות