(ברלין יומן מסע) ואיך נוכל לבקש רחמים? צער הוא צער הוא צער. ובינתיים אנחנו כאן כדי להצטער. לסבתא שלי קראו מרים. מריה, למען הדיוק. והיא

או, איזו קלישאה. סיפור גבורה חבוט, זה מה שזה. מאז עזבו ילדינו את ארץ ישראל החלטנו לנדוד. מזה שנים אנחנו צופים אבדון. ולאחרונה כמובן התגברה

סיבה למסיבה, אומר לבי. תיכף אני שבה הביתה. עוד מעט יחבקו אותי המתגעגעים והמצרים על לכתי, המבקשים שיתבטל כל הזמן הזה שחלף מהר כל כך

מדי בוקר אני קמה והולכת. סופרת צעדים, למרות שאין לספירה הזאת משמעות. אני הולכת הרבה. מהרהרת הרבה. "הגירה אטית", מכנה בן זוגי את הצעידה הזאת,

הדם פעם בקצב צעדי. הלכתי לכוון השוק. מיהרתי, כי נראה היה שאאחר לפגישה. חם כל כך, לא רציתי שתמתין לי מיוזעת. כהרגלי אני מביטה מטה

לאחרונה כבד. למרות שגשום, חורפי וירוק, ומדמה חיים ויופי, בכל זאת מזה שנה כמעט אנחנו נתונים בצניחה איטית, חרופה, מטה. עד עכשיו עבדה נפלא יכולת

"Betye Saar: The Legends of ‘Black Girl’s Window,” באוקטובר 2019 נפתחה תערוכת המחווה ("The Legends of ‘Black Girl’s Window) לעבודותיה של האמנית האמריקאית המונומנטלית בטיה