
ברלין, יומן מסע 6: בשבחי המלנכוליה
סיבה למסיבה, אומר לבי. תיכף אני שבה הביתה. עוד מעט יחבקו אותי המתגעגעים והמצרים על לכתי, המבקשים שיתבטל כל הזמן הזה שחלף מהר כל כך
סיבה למסיבה, אומר לבי. תיכף אני שבה הביתה. עוד מעט יחבקו אותי המתגעגעים והמצרים על לכתי, המבקשים שיתבטל כל הזמן הזה שחלף מהר כל כך
מדי בוקר אני קמה והולכת. סופרת צעדים, למרות שאין לספירה הזאת משמעות. אני הולכת הרבה. מהרהרת הרבה. "הגירה אטית", מכנה בן זוגי את הצעידה הזאת,
לא הולכת ל-… אלא נמלטת מ-… מי שמכיר את ההכרח, מכיר. מזה מספר שנים גוברת התשוקה, מכה כמו פטיש בתוככי הראש, מרטשת את החשיבה, מסמאת,
הדם פעם בקצב צעדי. הלכתי לכוון השוק. מיהרתי, כי נראה היה שאאחר לפגישה. חם כל כך, לא רציתי שתמתין לי מיוזעת. כהרגלי אני מביטה מטה
לאחרונה כבד. למרות שגשום, חורפי וירוק, ומדמה חיים ויופי, בכל זאת מזה שנה כמעט אנחנו נתונים בצניחה איטית, חרופה, מטה. עד עכשיו עבדה נפלא יכולת
"Betye Saar: The Legends of ‘Black Girl’s Window,” באוקטובר 2019 נפתחה תערוכת המחווה ("The Legends of ‘Black Girl’s Window) לעבודותיה של האמנית האמריקאית המונומנטלית בטיה
ז מה צריך לעשות עכשיו: להתרחק מזרים וקרובים (כולם כאחד אוייב) להיצמד רק למי שחולק אתך מיטה מאז החלו הימים הנוראים, רצוי אף קודם (no
מאז שהגעתי ליפו אני באי שקט קשה. מרותקת ותאבה וסקרנית ולא פעם אף מאוהבת – ולחלופין גם מבקשת להסתגר, לא לדעת כלום, אפילו לא להציץ
אני מתגעגעת לאמא שלי, שהיתה משוגעת וקולנית וגסה, וגם, באותה עת, עדינת נפש ואוהבת. אני מתגעגעת אליה עד שלפעמים אני רוצה להצטרף אליה, לשכב לידה,
ביום שאחרי המשכתי לנסוע. לא שמאד רציתי להמשיך לנדוד, אלא שהמחשבה על השיבה הביתה, אולי אפילו על הישיבה בבית עצמו -הסבה תחושה כבדה. לא נסעתי