עצב יפואי

מאז שהגעתי ליפו אני באי שקט קשה. מרותקת ותאבה וסקרנית ולא פעם אף מאוהבת – ולחלופין גם מבקשת להסתגר, לא לדעת כלום, אפילו לא להציץ

מחבואים

אני מתגעגעת לאמא שלי, שהיתה משוגעת וקולנית וגסה, וגם, באותה עת, עדינת נפש ואוהבת. אני מתגעגעת אליה עד שלפעמים אני רוצה להצטרף אליה, לשכב לידה,

היום שאחרי

ביום שאחרי המשכתי לנסוע. לא שמאד רציתי להמשיך לנדוד, אלא שהמחשבה על השיבה הביתה, אולי אפילו על הישיבה בבית עצמו -הסבה תחושה כבדה. לא נסעתי

מה שליבה בחר

סיפור חדש הולך ונתפר במוחי. הולך ונתפר וקורם ונערם ומתפענח. פעם מזמן, כשראיתי את אותה נערה בהירה, בהויה, עצובה, יושבת בקרן רחוב ושק שינה פרוש

חבר שלי

המחשבה שהבליחה במוחי מיד עם היוודע דבר החלטתה של ועדת הפרס היתה: מה זו חברות? ומה בינה לבין ידידות? עוצמת המחוייבות? נוכחותה? היתכנותה? ועוד התהרהרתי

חולה האדון

כבר חודשים שהוא מפרפר בין חיים למות. וזה נורא. כמובן נורא כי אני קשורה אליו, נימי נפש משחקים לטובת שנינו. לפחות כך אני רוצה לחשוב.

הדרך למעלה

מהצצה חטופה ניתן לחשוב שהיא צונחת לאיטה מטה, שהמטרייה היא זו שתמנע התרסקות. אבל על פי כוון מחיקת הרוח או העננים שהיא נושאת, או טיפות

אפשר אחרת?

היום, מאחר שלראשונה הועלתה השאלה מדוע התמהמה הספר הזה, ומדוע רק עכשיו התרתי אותו מאסוריו, מייסורי, ואני מניחה לו לנקב את בועתו ולהגיח אל גורלו-

כל הזמן הזה ("מסע", פרק 4 ואחרון)

כל יום הוקדש לכתיבה. מדי יום בבית קפה אחר. לא פקדתי מקום פעמיים. היה המון מה לומר על התקדמות הכתיבה, הקשבה לדמויות (שהיה להן יותר

יומני היקר

חברתי אודרי משכימה זה שנים מדי בוקר כדי לכתוב ביומנה. במגירת שולחנה ובתחתית ארון הבגדים כמו גם במחסן שבמרתף ביתה ובבקתה שבגינה טמונים עשרות ואולי