אהובתו של אבי

מתוך אחת הקופסאות בצבצה התמונה הזאת, והציפה אותי בזיכרון החד, הנוקב של הסיפור שנתון בתוך סיפור שנודע לי כשכבר הייתי אני עצמי אשה.  אמי היתה זו שהושיבה אותי מולה  באחד הימים ואמרה לי שלאבי היתה פעם אהובה.

אינני יודעת מי היתה אותה אשה. אני זוכרת שאמי אמרה לי שהיו נשואים בזמן המלחמה למשך שבוע, לא יותר. ואני מדמה לעצמי שבעה ימים של שכרון חושים שנקטעו כשהלכה אהובתו ללא שוב, והוא כל חייו נשא אותה בלבו, עצוב ואבל ומתגעגע בדרך שהותירה את אמי נתונה בסד קודקודו ההפוך של משולש האהבים הזה. באותה הזדמנות, כשסיפרה לי אמי את הסיפור, העסיקה אותי רק המחשבה שרומיתי. כשהייתי נתקלת בתמונה הזאת נאמר לי תמיד כבדרך אגב, אה, זו היתה חברה של אבא. היא מתה באושוויץ. ותו לא. מן הסתם חשתי במרמה, בנימת הביטול המגויסת, אבל לא ידעתי לתת לתחושה הזאת מלים. עד שגילתה אמי באוזני את הסוד. ואני שאלתי, זאת מהתמונה? ההיא שתמיד אומרים לי כמה אני דומה לה? והוספתי בגרון חנוק, בזעם גובר, אז למה לא סיפרתם לי? איני זוכרת מה ענתה על כך. ככל הנראה אמרה משהו כמו לא רצינו שנפשך הצעירה תיפגע. נו, באמת.

משום מה נדמה לי שקראו לה אנה. יותר אני לא יודעת.  כבר כתבתי עליה בעבר, על אהובתו של אבי,  שאדמה רעה, ספוגה בדם אלמונים בלעה אותה. ואולי בשל כך צצה ועלתה מדי פעם בעיקשות מקופסת התמונות הישנות. ושוב עכשיו כשאני אורזת את ביתי, היא מסרבת להישכח, כי אין מי שיזכור אותה עוד. מלבדי.  פעם אמרה לי אמי בכאב, יפה היתה אנה של אבא, ולא הספיקה לעשות כל רע. ואני כל חיי נאבקת בתמונת השלמות שהותירה מאחוריה.