
ז'ואאו ו"תמרים"
כבר היתה כמעט שעת ערב. ישבתי ב – manjerica כהרגלי בחודשי השהייה בעיר, המחשב פתוח מולי, אותיות מתכנסות, דמות משוחחת עם אחרת, ואני מוליכה אותן.

כבר היתה כמעט שעת ערב. ישבתי ב – manjerica כהרגלי בחודשי השהייה בעיר, המחשב פתוח מולי, אותיות מתכנסות, דמות משוחחת עם אחרת, ואני מוליכה אותן.
ספר השירה של אורנה וייס "האוניות שוקעות לאט" שיוצא השבוע לחנויות הוא פנינה נדירה בים הפרסומים המציפים את חנויות הספרים. בספר שירים ושלושה סיפורים קצרים.
הלילה שלפני. מבעד לחלון חודר כפור נורא, שחור. עלטה עולה מהגינה הקטנה, קול התפצפצות משונה מפלח את הדממה שהוריד השלג על העיר. אולי ענף נשבר,
מה זה? נעליים? כן, נעליים. מונחות על שידה. דומה ש"מעולם לא ננעלו". ואיך יינעלו?… האבזם והידית, ו…תיק יד, זה מה שזה. שני תיקי יד, קולקצייה חדשנית
בינתיים נשבר משהו בשיתוף הפעולה, ונולדת תהייה גדולה. השאלה הנשאלת היא מה אנחנו עושים למען היצירה שלנו. להתאבד על זה אני נוהגת לומר לא פעם,