אין גילנות באיי יוון

נו ברור שיש. בכל מקום יש. אבל כאן, בכפר הקטן שנקרא "הכפר" ביוונית, כי הוא היחיד על האי הקטן הזה, נותנים החכמים את הטון. חכמים הכוונה כמו פעם, מזמן, כשלחכמים היה קילומטראז' והצעירים הכירו בו.

חכמי הכפר יושבים בבית הקפה מבוקר עד ערב. רומו של עולם אינו נוגע להם, ואולי דווקא כן, אני לא מבינה את השפה. אבל השיחה איטית ונינוחה ודומה גם מכבדת. וכל מי שחולף על פניהם מתעכב, טופח על כתף שיגרונית, רוכן אט, קרב אל הפנים המשורגות קמטי שמש, לתוכן, בסבלנות אין קץ, נטיית הגוף קשובה, מבקשת. צעירי הכפר לא נרתעים מקרבה.

בחזיתות החנויות ועל המרפסות הפורחות של הבתים הזעירים גם שם הם יושבים והשנים והצעירים חולפים על פניהם בחיוך, בנפנוף ידידותי ובלי אמביציה מיוחדת. זה לא שזקני הכפר נותרים צעירים. אין פה קסם כלשהו שנראה לעין, הפלא הוא פנימי. זקנה מופלגת היא עניין של מה בכך, ואיש אינו מנפנף בה. וגשם מדורת השבט אינה עניין לנפנף בו. היא לא משרתת איש ודבר מלבד את שימור המעט והאהוב: משפחה ואורחות חיים. פשוט פשוט. ככה.

תשאל צעיר איך ולמה הוא כאן, ותקבל פירוט של ייחוס משפחתי שהולך אחורה ארבעה דורות לפחות: "אח של אמא שלי, כלומר דוד שלי, נשוי למישהי שסבא של אבא שלה נולד כאן. בקיץ אנחנו מבקרים את הזקנים."

ובכל זאת, עם הסתיו והרוחות מתחילה נדידת הצעירים בחזרה אל הערים הגדולות, ולקראת חג המולד נזנחת מדורת השבט ונותרים באי כ-300 זקני כפר בלבד. והם בודדים. והחורף לא קל. אבל מדי בוקר הם נאספים בתוך בית הקפה, וצופים בשנים החולפות על פניהם, וממתינים לנעורים שישובו לפקוד את האי. ובקיץ הנעורים שבים.