בבית: "על בהונות", חשיפה אחרונה.

שבתי הביתה צחיחה.  לא צחיחה אולי, אבל נטולת חשק ליצור. הנחתי לעצמי, מצפה לשובו של הלהט. זה משהו נדיר אצלי, היובש הזה. והנחתי לעצמי, יודעת שהחשק ישוב, שהוא שם תמיד, לפעמים חבוי ומתחנן שיתנו לו להתאושש, לעכל, מבקש מלים. שהרי מלים הן הכלי.

ובימים האחרונים שבה התשוקה ומנערת קורי תנומה כמו רעמת שיער חפופה ונוטפת. הנה היא שבה מבקשת לחדש דיבור.

אבל אני דוחה אותה מעט,  מסמנת באצבע, בואי קרבי, היעצרי כאן, בקרבתי, המתיני, יש לי משהו חדש לומר. ואני פותחת ואומרת לתשוקה ליצור, שניתן לעתים לנוח על זרי דפנה. הלב מאיץ פעימה, התרגשות כובשת אותי, נדמה לי שאני מניחה לעצמי להשתמש במילה "אושר" כשאני מספרת שהרומן "על בהונות" ששני קטעים (1) ממנו חשפתי (2) כאן לראשונה, התקבל לפרסום. והנה חשיפה נוספת ואחרונה של קטע מתוכו.

אולי בעוד יום או יומיים תוצף הצחיחות בחשק מחודש, נווה נובע שינטוף מלים חדשות.

בבית

מתוך "על בהונות":

נעמי עומדת מעליה, רעד קל מטלטל את גופה, היא בולעת בחוזקה, גרונה יבש, תוהה מה תעשה עכשיו. ופתאום צץ במוחה רעיון: היא תארגן לדנה מסיבה, תזמין חברות ותבקש מכלן להכין משהו, חפץ או טקסט שקשור אליה. תהיה גם מוסיקה מהסוג שנערות אוהבות, וכמובן מתנות לדנה, וברכות וכיבוד, ואולי הערב הזה ירכך מעט, יקרב אותן. הרעיון קוסם לה. היא תזמין גם את חנה ומריסה, ואת תמר, אין ספק שתמר המעשית תדע מה לקנות ואת מי להזמין.

היא פונה ויוצאת בשקט מהחדר, ניגשת למטבח ומכינה לעצמה קפה שחור. פתאום נדמה לה שהבית מואר מדי, והיא מגיפה את התריסים בסלון ומתיישבת. הרעיון לא מניח לה. הוא קל להפקה, בעיקר אם תמר נוטלת בו חלק. נעמי משננת את מספר הטלפון, את מילות הפתיחה, אומרת לעצמה, אני שונאת את הטלפון הזה, שונאת אותו, שונאת, מתקשה לחבר בראשה אחת לאחת מלים פשוטות כמו- מה שלומך תמר. מזכירה לעצמה את החום, את החיבוק, את העובדה שתמר לא נטשה אותה גם אחרי שנעמי התגרשה ותמר הפכה לגיסתה לשעבר. תמר תרצה לפגוש אותה עוד הבוקר כדי לתכנן, ולבטח תשתף גם את ילדיה הילה וגלעד שיירתמו ברצון לסייע לאמם, הכל יזרום כמו שצריך. וכשיחלקו שתיהן סלט עצום במסעדה אופנתית, תמר תאמר לה שוב שדאגתה לדנה מופרזת. תני לילדה לגדול עוד קצת. את תראי, היא תלהג, שמנוניות של רוטב מרוחה על שפתיה האדומות, ככה זה בנות. אל תחשבי שהילה לא מתנהגת נורא לפעמים. היא יכולה להגיד לי שאני נראית עייפה ואני נפגעת עד עמקי נשמתי. אבל היא כל כך מוכשרת, סיפרתי לך כמה קבלה בפסיכומטרי? ממש לא להאמין, רק שתמצא לה כבר מישהו, עוד מעט עשרים ושלוש ותמיד כל כך לבד. ונעמי תחפור בתוך ערימת ירקות ותשלוף עגבניית שרי מצומקת, תתקע אותה בפיה ותהנהן נמרצות אל תמר שתגיד, וגלעד לעומת זה יכול להגיד לי משהו כמו, הגיע הזמן שתתלבשי לגילך, אמא, את מזדקנת. ואני עדיין ארגיש שאני מזכירה את בריג'יט בארדו בנעוריה. אתו זה הכל אחרת. ככה זה בנים ואמהות.

נעמי מדמיינת כל פרט בשיחתן, הדקות הראשונות נפלאות, מסבות נחמה ותחושת משפחתיות, הסלט טעים, היא מוכנה להתרווח בתוך הקירבה הזאת, ואז פתאום תשאל תמר, מה שלום אחי? כבר התקשר הבוקר? בטח יתקשר עוד מעט. הוא הרי אף פעם לא שוכח. אולי אפילו יפתיע ויגיע בעצמו, מי יודע? כבר עשה את זה פעם, את זוכרת? נדמה לי שזה היה ביום הולדת חמישים שלי. נחת בהפתעה מלונדון ישר לתוך המסיבה. ונעמי תלך ותתכווץ, תשתוקק למחות, ועד סוף שיחתן כבר יחנקו את גרונה כעס ותסכול וגרעיני רימון מעוכים ששלתה מתוך שאריות הסלט הנטוש, ובפעם המי יודע כמה תרגיש נזופה ונלעגת ובעיקר בודדה. תמר מצליחה לעשות לה את זה במתק שפתיים, המלים נשלפות מפיה ללא היסוס, שעטה ממוקדת, מונוטונית, שאי אפשר לעצור. אקס גיסתה היא אישה גבוהה ומלאה, בעלת תווי פנים עזים, מודגשים, שפתיים ענקיות וחושניות, עיני שקד שחורות מוקפות ריסים ארוכים המודבקים לקצה עפעפיים שדומה שאינם מעפעפים לעולם, מצח גבוה ולחיים מרופדות, משוחות בוורוד שמשווה לפניה מראה מלכותי. היא כבת חמישים וחמש, מתרפקת על התואר האלמותי אלמנת טייס. את זה שנפטר מדום לב במלון בניו יורק בזרועותיה של דיילת כבר שכחו מזמן. נדמה היה שתמר התגברה חיש על הבושה ונטלה לידיה את ניהול הנכסים הרבים שהותיר בעלה, מנווטת בקלילות ובמיומנות בין עורכי דין ומנהלי עסקים למיניהם, חלקות נדל"ן ודירות להשכרה, מרחיבה ומסעפת את עסקיה, מבטיחה לה ולילדיה חיי תפנוקים חסרי דאגה. ובנוסף היא נחשבת למארחת נפלאה בעלת טעם משובח, ואשת חברה בעלת קשרים ענפים, שיודעת הכל, ובכל מה שאינה מבינה, יש לה צוות מיומן שמסביר לה. רק פעם, ברגע של גילוי לב, הודתה בפני נעמי שהחמיאה להצלחתה המהירה, את יודעת, נעמיל'ה, הכל אני עושה כדי לטשטש את העלבון. וזה לא עוזר. לכן אני ממשיכה להצליח. בחיים הקודמים שלי לא ממש הצלחתי, כמו שאת יודעת. הזנזונת שבין הרגליים שלה אבא של הילה וגלעד נשם את נשימותיו האחרונות, לא היתה הראשונה, ואם הלב שלו היה עומד בזה היו עוד אחריה. אבל אפילו היום אני לא מסוגלת להגיד לעצמי שהוא היה חתיכת בן זונה וברוך שפטרנו. אני עוד מתגעגעת אליו, איך אפשר להסביר את זה? עדיין לא החלטתי מה טוב יותר: להיות אשתו של קפטן אל על עשיר חתיך ובוגד סדרתי, או להיות אלמנתו.