חיות פרא

מוקדש בתודה לדנה שליו

את פזורה, הוא אמר. התנועה שלך לא מוקפדת. אחר כך שם את הידיים על המותניים כמו איזה אמא כועסת, ואמר, כוח הכבידה מטיל עליך אימה, ונגד זה- אני לא יודע מה אפשר לעשות. אין לך תקשורת עם עצמך, את לא מבינה מה את עושה, את מדקלמת. זה לא זה. זה כנראה מעולם לא היה זה. הייתי צריך להקשיב ללב. לא מבין למה נתתי הזדמנות שנייה.

השאר עמדו מסביב, שותקים ותוקעים בה עיניים. הגוף שלה קפא לרגע ואחר כך התחילה להסתובב בחדר, הלוך חזור במהירות, בצעדים קטנים ומשוגעים, הלוך חזור, הלב שלה דפק, בחילה עלתה ונתקעה בסרעפת, זיעה כיסתה את העפעפיים שרעדו. ואז חזרה ונעמדה מולו, מתעלמת מהאחרים שהחלו כבר לעזוב, הצירים החלודים של הדלת השמיעו שוב ושוב חריקה מטריפה. למה אתה אומר מילים נוראיות כאלה. היא עצמה את העיניים כשדיברה. לא נוראיות, הוא אמר, אמיתיות. אבל אני מחוייבת! היא כמעט צעקה, שנים אני מתאמנת, אני חיה מחול, אוכלת ישנה נושמת חולמת מחול, אתה יודע את זה. בשבילך -כם, תיקנה את עצמה במהירות פוקחת את העיניים, חוזרת ואומרת, בשבילכם חזרתי! כולם יודעים את זה. הפנים של טים עלו פתאום בזיכרון שלה, החיוך הרך, ההנאה שלו מביצוע של איזשהו מהלך שהיא לא זוכרת, אור שמש חדר מהחלון, עמדה מולו מזיעה ומתנשמת, והוא אמר, את שדה מותק. אל תחזרי לשם, לא יעריכו את מה שיש לך לתת. נחשבת או לא, היא לא בשבילך. להקה קשה, מקום קשה, של חיות פרא. אני מכיר אותו. עשיתי שם שתי עבודות.

אני יכולה ל…היא התחילה שוב והסתובבה תוך כדי כך לאחור, אבל החדר היה ריק, והיא לא יכלה להמשיך לדבר. והוא אמר בשקט, רגוע כאילו הוא יושב על מיטת שיזוף, לא. את לא יכולה. את רק חושבת שאת יכולה. ואת יודעת שאני לא מאמין ברעיון שמספיק משהו שמצית את הצורך ליצור. אני כולי בעניין של אינטרפרטציה, הביטוי שמתפתח מבפנים ואחר כך מול העיניים. עבודה אינסופית, מתגלגלת, אינטליגנציה של חיבור. זה כל הסיפור. כל פעם נחוץ פירוש נוסף. את לא נותנת פירוש נוסף, לא מאפשרת גם לצופה לחפש. טעיתי, נו..אני מצטער. הייתי צריך…והוא שתק פתאום, חשב קצת ואמר, אנחנו לא איזה להקה איזוטרית שאפשר לחרבש פה. יש עלי אחריות. זה עניין של חיים ומוות, אה? בעיקר מוות.

הנשימה שלה היתה כבדה, הרגליים כבדות, הידיים שלה- היא הסתכלה בהן, זזות כאילו רוח טילטלה אותן, כבדות כמו שקי מלט שמישהו תלה על ענף ושכח מהם. הסתכלה הצידה לא לראות אותו, חושבת, איפה פיספסתי? חושבת, איך עבדתי כדי להתיישב טוב אצלו, רק אצלו. ולמה עזבו כולם? אולי הם גם חושבים שלא מגיע לה? אולי יודעים משהו? אבל זה לא היה כלום! כלום זה לא היה. כלום. כלום! המילה דופקת לה בראש כמו מצעד של עקבי ברזל. שוב הולכת בחדר, הרגליים כמעט לא נוגעות בריצפה, רצה הלוך חזור, חושבת חזק ומהר איך אפשר למחוק הכל, לבלוע, להעלים, לשכוח, לעוף בבת אחת לבעוד שנה מעכשיו, היא תראה לו מה היא יכולה, מה היא יודעת.

תפסיקי להתרוצץ, הוא אמר, והיא נעמדה ליד הקיר. הוא התקרב אליה, היא חיבקה את עצמה, ואמרה בשקט, הבטן מתהפכת לה, זה אולי מה שאתה חושב, אבל לא כולם…והוא הגיע קרוב אליה ואמר, לא די בתנועה תזזיתית ואלימה, צריך עניין, צריך הבנה בשפה התנועתית, מודעות, עוצמה, וגם להתאבד על זה. זה הסוד. השילוב. את מסתובבת מבוהלת בעולם, בלי מודעות, בלי התמסרות, בלי כוח. אין לך את זה! הוא קרא בקול רם, בחגיגיות והניף את היד למעלה בתנועה סיבובית והשאיר את היד מונפת כאילו מחכה למשהו.

גם היא חיכתה, הוושט שלה מכווצת כאילו גוש של ליחה או חתיכת תפוח אדמה או אבן תקועה שם, השתעלה חזק, עמוק, נואש, העיפה רוק מהפה, עטפה את הגרון בידיים כמו איזה זמרת שמישהו חונק. הוא התרחק קצת, אבל העיניים השחורות הקטנות לא זזו ממנה.

אני יכולה לנסות שוב את המהלך האחרון? התחננה. אני בטוחה…את רוצה שאני אשקר לך? הוא קטע אותה, העיניים הקטנות השחורות שלו נתקעות כמו מסמרים בפנים שלה. אני לא רוצה לעשות לך את זה, הקול שלו היה רך יותר. הוא לחש, יגמרו עליך, את יודעת, הקהל לא סלחני. אחר כך את תתייצבי מול קהל בז ודומם. בז? היא גמגמה וחזרה שוב על המילה. ב…ז? וחשבה, כמו החיה, כמו הוא. חיה שהוא.

שלוש שנים היא עם הלהקה. שמונה שעות בסטודיו, כל יום מהבוקר עד הערב, לפעמים עד הלילה, לפעמים כל הלילה, ממשיכה אחרי שכולם הלכו, משחזרת את המהלכים עד שהגוף צועק הביתה. הוא אף פעם לא התייחס אליה מי יודע מה. בטח לא מאז שהתחילה לשכב אתו. עם אף אחד הוא לא מדבר הרבה. הוא אומר הגוף צריך לדבר, לא הפה. גם אחרי הופעה הוא אומר להם בדרך כלל רק מה לא מדויק, מה צריך לתקן.

____________________

נדמה לה שהקירות זזים לעברה, כל יום החדר קטן יותר, לבן יותר, עוד מעט אין מקום אפילו למיטה שלה. היא שוכבת עליה, משחזרת בעיניים עצומות את הריקוד האחרון, מנסה לדייק אותו, להבין, לתפוס את הרגע שגרם לו לזרוק אותה לכלבים. מסתובבת מצד לצד, מלטפת את עצמה, מציצה בראי, מישהי זרה שם. בודקת את הנייד, מדברת אליו, מבקשת תתקשר אלי, תתקשר. כולם מתקשרים אליה: אלה דופקת בדלת, צועקת, תחזרי הוא אידיוט, הוא כבר שכח, את מכירה אותו. את חסרה לנו, אורי וסמדי  צועקים, מאיה תפתחי, אבל היא מתעלמת, ממשיכה לישון. היא חולמת על כלבים, נכנסים ויוצאים מתוך מגירות השידה הישנה שהיתה בבית של ההורים שלה ונשברה יום אחד מעצמה כאילו נמאס לה לעמוד. הכלבים ממלאים את המגירות, מצטופפים, נדחפים, מלקקים אחד את השני, היא רוצה להזהיר אותם שלא ישתוללו ככה, כי השידה יכולה להתפרק והם יפלו ויישברו להם הרגליים.

בפעם הראשונה שהזמין אותה היא אמרה לעצמה, הוא מאמין בי. זה היה לפני שנה. הוא שילם על המונית, והיא הגיעה לדירה שלו בצפון הישן, חלל ענק עם כמה רהיטים שחורים, גם המיטה שחורה וצרה כמו מיטת נוער, והוא זיין אותה. ואחרי שגמר הלך להתקלח, וחזר וזיין אותה שוב, ואחר כך אמר, יש לי פגישה את צריכה ללכת. גם אם היתה שעת לילה מאוחרת הוא אמר, יש לי פגישה, את צריכה ללכת. שלוש פעמים באה והלכה. הוא תמיד הזמין לה מונית. חודשיים בסך הכל. אחר כך זה נפסק, והיא לא אמרה לעצמה יותר, הוא מאמין בי. הוא התעלם ממנה, לא הנחה, לא תיקן, לא גער. עד לפני שבוע.

היא מאמינה שעבר שבוע, אבל אולי היא טועה. אולי עבר חודש, אולי שנה. היא קמה, לוקחת את הנייד והולכת להשתין. קצת כואב לה למטה, דלקת או געגוע. מסתכלת במסך, שלוש בבוקר. קמה מהאסלה, הגוף נרעד, היד שלה נשלחת אל הבטן, מחזיקה אותה שם, ומתחילה לזוז. לאט, בלי מוסיקה, רק אנחת השריר, מתיחת הפרק, האמה, כףיד, קשת הגוו, העקב נשלח קדימה והשוק מתרומם. ודופק הלב. היא זזה במטבח, במרפסת הקטנה חלל של שניים על שניים, במקלחת, במסדרון, דוחפת את המיטה עד לחלון וזזה במקום שנשאר, מדי פעם היא נחה קצת, בודקת שוב את הנייד, וממשיכה לרקוד.

מאז שאמר לה שהיא אפס הוושט לא חזרה לעצמה. קשה לה לבלוע. ולמרות שכל הזמן הזה היא לא הכניסה כמעט כלום לפה היא לא מרגישה חלשה. מסתובבת כבדה סביב עצמה, הידיים שקי בטון, הגוף רעב שבע. עיניים שחורות עוקבות אחריה. היא מתחמקת מהן, מתחבאת מאחורי וילון המקלחת, קורסת אל תוך עצמה, קיפול ועוד קיפול כאילו היא נייר משי, דק ורך וקשיח, מניפה את הידיים, שולחת אותן קדימה לנקר לו את העיניים השחורות שרודפות אחריה, אבל היא לא מגיעה אליו, מנערת את הידיים כדי שיתארכו קצת, מחדדת ציפורן אחרי ציפורן, אבל העיניים שלו חומקות ממנה, היא מחליקה ומורחת את הגוף שלה על הריצפה, מתוחה ומתכווצת, בולעת חזק, זוחלת אליו, מבקשת, חכה לי, צובטת את העפעפיים שלה, את הברכיים שמתקפלות אל החזה, הידיים תולשות משהו שהוא אולי השפתיים שלו שאמרו, אין לך את זה. ואחר כך היא קמה ועומדת מולו, שולחת אליו זרועות לחבק, מפתה אותו כדי שיתרצה, מסתירה את הסוד בתוך הגוף, הוא תיכף יתקרב והיא תתקע ציפורן בתוך גלגל העין, תחפור ותשלוף ותזרוק אותן רחוק ממנו. היא נשענת על הוילון, המים זורמים, מנגינה טובה לתנועה שלה, מחזיקה חזק את הוילון ומרימה את עצמה לריחוף, הפרחים נתלשים ונופלים אחד אחרי השני כמו סתיו פתאומי, גם היא נתלשת, גם היא סתיו.

והוא יושב על שפת האמבטיה, העיניים הקטנות שלו ריקות והגוף הפך לצימוק. היא עוזבת אותו וממשיכה אל המסדרון ואחר כך למטבח, ואל החדר שלה, מטפסת על המיטה ומניחה יד על הנייד, אבל אחרי רגע עוזבת, שמה אצבעות על המצח הבוער, על הבטן, הירכיים, מתרוממת ומקשיתה את הגוו, מתמסרת לתנוחה, היא מבינה מה הגוף מבקש. מנגינת המים מתרחקת, הפרחים, הסתיו תופס את מקומו. קמה ומייצבת עצמה על המזרון, מביטה בראי,  מניפה יד בתנועת ספיראלה, הזרוע מתרוממת ומציירת עיגול באויר, אחד ועוד אחד, האצבעות נפרשות כמו מניפה, שומטת את הגוף קדימה, מקפלת אותו לשניים, הראש מיטלטל, היא מתחברת לכוח הכבידה, נשארת קצת ככה כדי לשמוע את מחיאות הכפיים.