יומני ברוקלין 11: "לב פזור, או פרידה"

ביום האחרון נדמה היה שהמדרכות הלוהטות מבקשות את קירבתי, מפתות, בואי תימסי גם את לתוכנו, נשקה אותך אספלט בוער, נעטוף אותך תבנית מולדת חדשה, תהפכי לנוף. נעתרתי, אני חושבת, והותרתי לבבות רכים פזורים לרגלי מגדלי העיר המנקבים לעננים חור בנשמה.

ביום האחרון ישבתי ב "קפה ג'ו", הפינתי שלי, (על קולומבוס פינת 85), וניסיתי להתנחם. נזכרתי שפעם שאלתי את אמי מהי אהבה. והיא אמרה, קולה עמוק וצרוד וחם: כשאת מונה סיבות לאהבה, למשל- מראה או קול או שבר שיחה, סוד מבט או צעד קליל של אחד גבה קומה- כל אלה, חרצה אמי, אינם אהבה. למעשה אמרה, כשאת מתרצת, בגלל זה או בגלל זה או בגלל זה…זו אינה אהבה. אהבה היא אהבה היא אהבה כשאין לה כל סיבה. אז יודע הלב את מה שעליו לדעת, ואינו תוהה על מה שאין כל סיבה שידע. לגמתי מהקפה, קפוצ'ינו עם מנת אספרסו אחת וחלב שקדים, אולי הטוב בעיר, ובעודי מביטה בעוברים ושבים ברי המזל שייחפזו מן הסתם מול החלון הזה גם מחר אמרתי תודה. באהבה, אמרה ניו יורק. באהבה.