הניו יורקים הכי שקטים הם כלבי העיר. הם מרשים לעצמם לצעוק רק באזורים המיועדים לכך; אילו המגודרים, שם הם משתעשעים לשעה קלה כאוות נפשם, ומברכים זה את זה בנביחה נבחרת. כל שאר הניו יורקים המתקיימים בסביבה האורבנית- צוברים ועורמים ומעפילים בחרוף נפש על גבי דציבלים שדומה שהם המצאה מקומית.
רשימה תועיל כאן כדי להדגים:
צופרי הרכבים הנעים בעיר, מוסיקת ראפ בקצב נבואת יום הדין בוקעת מתוכם.
אלפי קרונות התחתית הכלואים במנהרות האינסופיות, הולכים חוזרים, נאנקים עד עצירה ויוצאים שוב לדרכם בצווחת שאול תחתיות.
נוסעי הרכבות הנחפזים במדרגות הנואשות וחוצים מחסומי ברזל ושערים נושנים.
עובדי התחנה בכוכי הזכוכית שאמונים על הדרכת התועים ומשמיעים רטינה נבחנית לא ברורה, לתוך רמקול זייפני.
מערכת הכריזה ספק מופעלת אדם ספק מונעת מכונה שהופכת את חלל התחנה למאורה נוטלת נשימה.
כוחות ההצלה למיניהם שמחוררים את הלב ביללה היסטרית אפילו באישון ליל ברחוב השומם, כאילו השתרך לפניהם טור מכוניות אינסופי שמאט בכוונה תחילה.
אנשי העיר העוברים ושבים, לעד על סף ריצת התאבדות גסה ועיקשת בתוך המולת הרחוב.
ותמיד הרוח.
לעתים אני מדמה לעצמי שהרעש הוא אך ניסיון להחניק את קול הבכי של המבקשים שיימצא להם בית, ואולי של אלה המבקשים להם ידידות, או אולי של אלה המבקשים רק מעט שקט. כמה באמת ובתמים אהובה עלי ניו יורק.
5 תגובות
אוהב את דמותה של העיר מנקודת המבט של הרעש האנושי בהשוואה לשקט הכלבי.
סיכום נאות יקירי
יבבת הרחובות ושירת המוזות. בכל אלה טובה לך ניו יורק
ולראות את היופי בתוך כל ההמולה עם חמלה. זה מקסים.
תודה יקירתי. העיר עוררה בי אהבה