בסדנאות הכתיבה אנחנו מדברים לא פעם על שיגרת כתיבה. כשקשה, אנחנו מציעים "כתיבת רצף". יומיום, בטרם מתנפלים עלינו החיים כדאי להקדיש זמן מה (בכוונה תחילה אין מדובר במסגרת זמן מסויימת) לכתיבה אוטומאטית, משוחררת מחשיבה. אם אפשר. רצוי. בכל מקרה עבודה קשה מתגמלת. קלישאה נוראית, אבל ככה זה עובד. כמו שריר שיש לאמן, לאמץ, לא להניח לו. כתיבה היא עניין של שכלול. גם שחרור הוא עניין של שכלול.
ואף על פי כן, בימים אלה עיקר עבודתי אינה קשורה לשכלול של שחרור כלשהו, אלא "לצחצוח" של מלים: שוב ושוב, ועוד פעם, וקריאה נוספת של אותו טקסט, צמצומו, הידוקו, ובדיקה בפעם המי יודע כמה שאת מה שרציתי לומר כתבתי באופן ה"טוב" ביותר (גיחוך…)
אבל כדי להגיע לשלב הזה דרושים אינספור ימי עבודה, שיגרת יצירה שניתן להתחיל ב"כתיבת רצף". זה פותח, משחרר, משכלל, וזה עובד.
"כתיבת רצף": יש לתרגיל וריאציות שונות ומגוונות: אני מציעה משפט פתיחה כמו: "כשהייתי קטן אני זוכר ש…" ומשם להמריא למחוזות עלומים. ובכל פעם שנתקעים, יש לחזור ולכתוב שוב את המשפט האחרון, ומשם להמשיך. ללא עריכה, ללא חשיבה.
משפטים נוספים לדוגמה:
"בדרכי לכאן ראיתי…"
"אמא אמרה לי לא ל…"
וניתן גם להתחיל ממילה שעולה בדעת ללא כל תכנון מוקדם, פשוט לתת למחשבות לזרום, תמיד עולה משהו, גם אם נדמה שאינו חדש ומרענן, הוא יוליך אותנו הלאה.
2 תגובות
אוטומטית במנות קטנות ואיכותיות
לא סותר כמובן