מה שאינה יכולה לעשות למענו

רק כשאני מנגן אני חי, הוא אמר לה. עם המוסיקה אני כמו נוגע בנצח. אני רוצה לנסוע מפה, לשבת איפה שהוא רחוק מכאן ולנגן עד שתצא נשמתי. פה אני לא יכול. למקום הזה אין תקווה, וזה הורס אותי. היא חייכה ואמרה, אז סע, וליבה נחמץ למראה התשוקה שהוא יתקשה לממש. למחרת הוא אמר, מחליק בידו הענוגה על שערו הבהיר, אני צריך כסף, אמא. הרבה כסף. אלך לעבוד, ארעב ואחסוך עד שיהיה לי המון כסף, ואז אשב על הררי הכסף שלי ואנגן עד שתצא נשמתי.  אם כך תלך לחפש עבודה, אמרה לו וליבה דואב על התובנה שחיסלה באחת את התשוקה הבוערת. כעבור מספר ימים טיפסה במעלה המדרגות לדירתו. היא דפקה והמתינה. כשלא נענתה פתחה את הדלת ונכנסה. על מיטתו הסתורה היה מונח תרמילו הענק, פעור ומצפה, לצידו הררי בגדים מקופלים בקפידה, ובנה ישב וראשו נתון בין ידיו. היא אמרה,  תוהה לרגע מתי למד לקפל ככה יפה את בגדיו. אז אתה נוסע? היא ניסתה להישמע שוות נפש. הוא מילא ריאותיו אויר, ראשו כבד בין כפות ידיו, שערו הרך עוטף אותן כלטיפה, ופלט אנחה קטועה, ממושכת. אין לי מושג אמא, אמר. אני מתלבט.