מלחמה על מוזה

מזה מספר ימים אני מנסה להעלות בדעתי דבר מה לכתוב. לאור המתרחש, אני מתקשה.   ובכל זאת הסתייע הפרגמנט הזה :

 Muse at War

כשהתותחים רועמים, היא חשבה. לקחה שמיכה, התעטפה בה וישבה לראות קצת טלוויזיה.  למחרת מצאה עצמה באותה תנוחה, השמיכה קמוטה, עיניה שלה טרוטות מעייפות, נטועות באותו מסך. 24 שעות בהתה בדיווחים מהחזית, תוהה איך היתה מגיבה אילו היה מישהו קרוב לה מגויס.  בן זוגה האחרון, סגן אלוף בצנחנים,  איש חרוץ ודעתן, מסור למשימות עלומות עזב לפני ארבע שנים. הוא אמר לה שהיא מעופפת, עסוקה יותר מדי ברדיפה אחרי המוזה שלה, הוא לא מסתדר עם  זה. כששאלה למה הוא מתכוון ברדיפה, ענה, יום את ככה, מתחברת עם ההשראה, כותבת באמוק, שמחה  והכל טוב, למחרת היא נעלמת לך, ואת הרוסה. אין לי כוח לזה. אני צריך יציבות.

מאז שעזב חייה שקטים, היא לא דואגת לאיש, גם המוזה שותקת. עכשיו לנוכח "בנק המשימות", ו"חשיבות היעדים שלפנינו" צרורות מלים שפלט  בסטקאטו קריין בלתי נראה, עלתה שוב דמותו בזיכרונה. טוב לי ככה, היא משקרת לעצמה ומיטיבה את שמיכת הצמר סביב גופה. הקריין חוזר בקול מתכתי ורווי חשיבות על שם המבצע, והיא חושבת מי נותן השראה לשמות העלובים האלה.  כשהמצלמה עוקבת שוב אחרי הכוחות השועטים בין סמטאות צרות ועלובות למראה  נעצמות סופסוף עיניה, והיא שוקעת בתנומה.  ובזמן שמכריז הקריין, מופתע כמו לראשונה חוסל חייל, על מותו של אלוף משנה, איש צנחנים בקבע,  כריזמטי ומסור, שאישיותו שימשה השראה לרבים-  היא מסירה בחלומה את השמיכה מעל גופה ומשליכה אותה בכוח, לוכדת דבר מה שהגיח מתוך פיה הפעור ונמלט לעבר החלון הפתוח.