מישהו אמר לי שזה כמו לאחוז בסכין עצומה, לחפור עם שופל מתחת לבית, לחשוף יסודות, שורשים, כל מה שיש שם- ולחתוך. קעקעתי את היסודות ועקרתי כל מה שהיה שלי, עומד על כנו, פורח, גדל ומתהווה, משקר שיהיה שם לתמיד.
הבוקר הבטתי מבעד לחלון החדר, התריס היה פתוח מעט, מה שאיפשר לראשונה לראות את החוץ. בין הבתים הסמוכים זיהיתי פריחה מוכרת. בהיתי בה זמן מה, וידידות מחודשת נעורה, משיבה משהו ממה שהיה כל כך חסר מאז המעבר מהכפר לעיר. הפריחה האדמדמה נשענה על עלווה דקיקה וחיווריינית, מאובקת, מותשת מחום הקיץ האימתני. הנה, גם כאן, חשבתי בלבי, בלב מאפליית העיר, בתווך של עיפוש ובלייה, של סחי וחום מפוייח ומעיק, מתעקשת הפריחה לשמח אותי. ומשנמשכה בהייתי זקפו לפתע הפרחים את ראשם הדהוי, ניעה עדינה ושעשועי אור (ואולי תעתוע) שיוו להם בוהק ארגמני מצוייץ, כמו מסמנים לי שגם כאן אפשר. פתחתי עוד קצת את שלבי התריס כדי להיטיב לראות והודיתי להם.
6 תגובות
אילנה מתוקה ויקר ,
המעבר קשה, זה בטוח, אבל אנחנו חבריך בת״א ואני ביניהים דווקא שמחים שאת מתקרבת אלינו מבחינה גיאוגרפית. לאט לאט….קודם רמת גן ואחר כך יפו.
אל תחששי מעקירת השורשים. מה שצריך, את תקחי איתך ממליא ותתחולל פריחה חדשה. הכתיבה שך תתעשר בחוויות חדשות אותן את תמיד יושעת להפוך לספרות.
בשבוע הבא אני נוסעת לארה״ב לחודש. ימים. גם אני רוצה להתחדש קצת, וזה מה שאני עושה במקום לעבור דירה. מצפה לראותך בקן החדש שתבני עד שאחזור. עם חיבוק גדול. שוש
נקמת פרח קטן לא ברא השטן. כל קוץ בעיר פרח. דארוויניזם במיטבו – אם הוא שורד אז גם אנחנו. דודו
איזה יופי!
הייתי מחבקת את הפריחה שהאירה לך את היום. אין ספק שזו את, שבינות לשופלים, סכינים ופיח, גילית אוצר פרטי.
זאת אומרת.. הצלחת לזהות אותו, מבעד לדחפורי ההנמכות והקילקולים.
והושטת לו יד, רכה, חמה, שלך.
תודה מתוקה שלי
לראות את היופי בכל מקום
לחבר את הפזל בין עבר, הווה ועתיד
ולפסוע הלאה בשמחה.
הומלסית יקרה,
את היא הבית. כל השאר סתם תפאורה, פסאדה, תעתוע.
הפרחים- צבעוניים ומלאי חוש הומור, מכניסים בתבונה לפרופורציה את כובד ה "לעד" וה"לנצח". אפילו בחמסין המוטרף של תחילת אוגוסט מניף החצב חדק לח אל התופת שמעל, כדי להזכיר שתיכף סתיו.
קיץ-זמן טוב ללקט חומרים, כמו הנמלים והצרצר. עוד קצת, ותגיעי לנחלה.