לא לזה התכוונתי, אמר אבא. הוא ישב על גדם עץ בגינתם של חברים, והיה יפה ותמיר ומחויך. ולמרות חיוכו עמד עצב בעיניו הכחולות. ממאורות המקלטים עלו-מגששים בזהירות את דרכם- עוד ועוד עיוורים. זוהר הניצחון הכה את עיניהם בסנוורים, ושמחת הכיבוש הרחיבה את לבם. אבי ששב זה עתה מהמלחמה אמר, הכיבוש מסאב, צריך לגמור עם זה כאן ועכשיו, בטרם יגדל ויהפוך למפלצת שתבלע את כולנו. עיניו נמלאו דמעות, אולם איש לא שעה לו. סומא אחד, גם הוא כאבי ניצול של מלחמה אחרת, פרץ בצחוק נורא.
בוקר אחד, כעבור שנים ושמונה מלחמות (ואולי יותר), אמר לי בני שעיניו צורבות. קרבתי והצצתי. דמעות עמדו על ריסיו השחורים, והוא עצם שוב ושוב את עיניו בניסיון להרגיע את הכאב. אני רואה דבר מה חדש, אמר בני, והוא מכאיב. הוא שיפשף את עיניו בעוז ושאל, מה אפשר לעשות? ליטפתי באצבע את לחיו הרטובה ואמרתי, אחת משתי אפשרויות: להתחפר במאורת מקלט ולאמץ גור עיוורון, להפוך אותו אט אט לבן בית, או להמריא ולעוף למחוזות רחוקים. כשעזב בני הזלנו שלושתנו דמעה. אבי – למרות שזה מכבר היה מת- עצם את עיניו שלא לראות אותו הולך.
5 תגובות
בימים אלה מצטלצלת לי באוזן כל הזמן שורת הסיום של בלדה עממית הונגרית:
Anyam, en nem ilyen lovat akartam!
(הבלדה מספרת על ילד שרדה באמו בדרישותיו, והיא, באהבתה הדגולה, טרחה מעל כוחותיה, על מנת לספק לו את כל מבוקשיו. הנער גדל ויום אחד דרש מאמו שתקנה לו סוס רכיבה. כוחותיה של האם לא עמדו במאמץ, היא חלתה ונפתרה. בהלווייתה הוסע ארונה במרכבה רתומה לשני סוסים. ואז אמר הבן את מילות הסיום: "אימא, לא סוס כזה רציתי!")
אנדי יקירי. מדוייק ונוגע. זהבדיוק מה שקורה פה. שנתעורר במהרה לפני שיהיה מאוחר מדי.
כמה עצוב, פיוטי ומדויק.
דמעות הן מילים רטובות.
שנזיל אותן עוד ועוד עד שמישהו פה יבין
למתים יש זכות גדולה לעצום את עיניהם ולא לראות את מה שידעו שיקרה כשהם כבר לא יהיו כאן. אנחנו החיים מצליחים לא לראות את מה שקורה בעודנו בחיים. אז מי באמת רואה ? דודו