סיפור אהבה

לפני יותר משלושים שנה ביום אביבי אחד, הפשרת הכפור בעיצומה, בחוץ רק 15- מעלות, נשמעה על דלתנו דפיקה קלה. ג'יין נכנסה ובידה שקית נייר חומה וענקית ובתוכה שני דברים: אוכל ואמונה באל. הניחה אותה על השולחן והלכה.  היינו שני סטודנטים בודדים בעיר נידחת, כשזוג מיסיונרים חדורי תשוקה לעצב אותנו בדמותם, נכנס לחיינו. עולם ומלואו התרחש מאז, שם במקומותיהם הרבה יותר מים בנהרות, ואנחנו מזמן שבנו לכאן. אבל מאז אותו יום חיינו שלובים בשלהם. שום דבר ממה שהם מאמינים בו לא דבק בנו, לא אז, לא מאז. אבל הם עצמם הפכו את חיינו לטובים יותר. ועכשיו הם שוב כאן, אמונתם רווית תשוקה כמו אז, אבל היא רכה ומציבה את האדם במרכז ההוויה, את הכאן ואת הרגע.

והיה רגע מכונן אחד שעלה בזיכרוני השבוע: אני חושבת שאז, לראשונה, שבע שנים אחרי פגישתנו, התפוגג סופסוף החשש  מה"אחר", "הזר"  והוליד בתוכי יכולת טובה יותר להרגיש. צעדנו נאחזים זה בזה בשביל המכוסה קרח חלקלק, בדרכנו מהמסעדה אל המכונית. היה לילה קר, ופרידה עמדה באוויר. התקשיתי לנשום, מחנק מעיק אחז בגרוני, ובן זוגי אמר, איך חלפו להן שבע השנים הטובות. וג'יין אמרה, אתם חוזרים הביתה. ואני רציתי להגיד לה שהיא היתה לנו בית. חיבקתי אותה ממושכות, ומשהו בתוכי גאה פתאום והתרעם, מוכרח להגיד לה – הבל פי סמיך מחימה – שמעולם לא הבנתי איך הם,  אינטליגנטים ונאורים, מאמינים באחרית הימים ובבנו של אלוהים ושכר ועונש טוב ורע ועולם הבא? ואחר כך ניתקתי ממנה, מביטה בריכוז בעיניה, תרה בהן ובתוכי אחרי אכזבה וכעס שיחליפו את הכאב. וג'יין פסעה לאחור ונשענה על דלת המכונית כמו חוששת שתמעד ואמרה, תארי לך שאת יודעת משהו, בטוחה בו מעבר לכל ספק, ואת אוהבת מישהו בכל מאודך, אהבת נפש יקרה, לא תחששי שיינזק בשל בורותו? לא תשתוקקי לחלוק אתו את הידע שלך?

למחרת בדרכנו לשדה התעופה ירד שלג כבד. מאחורינו הלכה העיר ונמחקה, ואני דימיתי את ג'יין ממריאה ענקית מעל גגות העיר, דואה בעקבותינו, אוספת בין זרועותיה פתיתים צמריריים ורכים כלטיפה, ומעיפה אותם אחד אחד מעלה אל השחקים. כשצעדנו לעבר הכניסה בשדה התעופה הרמתי מבט אחרון אל השמיים הלבנים, ושתינו עקבנו אחרי ההעלמות הגדולה של  טוב ורע, עולם הבא, שכר ועונש ואחרית הימים.  וממש לפני שעברתי את המפתן פרשה  ג'יין את זרועותיה והניחה לפתית אחד אחרון לנשור מטה, ואני אחזתי בו והלכתי לדרכי .