שימוע בן זונה

המטפלת שלי מציעה שאהפוך את המחשבה. היא אומרת שכדאי לפענח את הכעס המופנה כלפי כגעגוע. אבל אני מתקשה. מתי אתם חוזרים? בודדים? עלובים? או, עד מתי תהיו, לכמה זמן הפעם? או, תעברו כבר ודי. ארסנל כבד, חוזר על עצמו (כמו טקסט גרוע), אבל בכל זאת פוגע ברקמה הרכה, העמוקה, שממילא היא מדממת.

לא רוצה! אני מבקשת לצרוח, לא לנסוע ולא לחזור. לא לנדוד, לא לשבת. זה כמו לכתוב: אתה לא רוצה, את צריכה. אני צריכה, או ׳צריחה׳, לכתוב. אני לא רוצה להיעדר, אני רוצה להיות נוכחת, חשובה, נמצאת. אחת שלא נטשה, שלא נשרפה במדורת השבט, שנשרפה באחרון הרמצים בעודה דורכת עליו, ונחנקת בעשן הדל שנמלט מהאדמה החרוכה. הלב נשרף ראשון. הוא גם נשרף אחרון. הוא כמו הסנה, לא מפסיק לבעור. לא פעם אני צריכה לנחש אותו. רק בקושי, או בכלל אינני מבינה את השפה שהוא מרשרש או פועם בה. אולי הוא מצווה: שבי! אבל אין לו ידע בניקוד, ללב, וככה אני תוהה אם הוא מנסה להורות לי להישאר, או אולי רומז שאשרף אם אעשה זאת. ובכל מקרה אני שבויה, בכל מקרה שרופה, וגם אם היטלר יחזור – כמו שאמא שלי נהגה לומר, וצחקה כשאמרה – מה נגיד לו. מה נעשה אם הוא יחזור ויראה שלמרות הכל לא שמרנו.

הרומן ״זה לא הבית״ יראה אור בעוד כחודשיים. תוהה בו איה אם גם בית רע הוא בית, ואם צריך בית שהוא רע, ואם צריך בית בכלל. אולי בלי בית טוב יותר. ואולי זה דווקא הרה אסון. עלי – אחת הדמויות הכי אהובות שכתבתי עליהן אי פעם, אומר לאיה שאם יבואו לגרשו, הוא ייכנע, כלומר יעלה לגג ויקפוץ. ברכות הוא אומר את זה, כי ברכות עלי יקפוץ. רק ברוך הוא יודע. ואולי דווקא אז הוא ימריא במקום להתרסק. ואם איקרא, או ייקרא מי מילדי להעיד, נגיד שאכן היתה זו נטישה גדולה. אכן ננטשנו.