שמוטה

לא רק האמנים שחייהם תלויים בקהל נשמטו. האמנים כולם נשמטו. אפילו אותם שחייהם חשאיים, תלויים על בלימה שמפעיל קהל קוראים סמוי. בהיית הרף, שליחת יד, היפוך קליל ורפרוף. 17 שניות אמר פעם מישהו, זה מה שנחוץ לקורא הפוטנציאלי להחליט אם הספר ייקנה, יילקח ויונח על מדף הספרים הביתי או על הארונית שליד המיטה- בכוונה להיקרא.

ועכשיו מה? חנויות הספרים מיותמות, איש לא קונה, איש אינו שואל מהספרייה המקומית. אפילו מחברים לא. ואולי אני טועה? אולי אינני שמוטה כמו שאני מדמה לעצמי? אולי אי שם, איפה שהוא ישנם מי שהם שקועים באחד מספרי? אולי משוחחים אלי בדממה, מבוססים בעונג (בכעס, עוררות, תסכול) בעולם הבדייה שיצרתי? אולי צלחו את מי האפסיים של המציאות, והם ממש עכשיו מבלים במחיצתי אי אילו שעות?

ובכל זאת אני מרגישה עכשיו שמוטה. כביכול אין הסופר סופר אם לא קוראים אותו.* "קוראים אותו" ולא קוראים בספריו, כי זה מה שסופר מציע: את עצמו. שוב ושוב את עצמו.

מן הסתם אינני יחידה. רבים שותפי עכשיו. אלא שסופרים אינם יוצאים להפגין. אין להם כוח להתאסף כדי לזעוק. איכשהו הם זועקים פנימה, ולפעמים, ורק אם מציעים להם במה, הם עולים עליה בתשישות דהויה ומתריעים מפני הבאות: סער וכאוס ומות התרבות, ותבוסה גדולה. אבל הם אינם נוטלים את המושכות. אין להם כוח.

והנה, מתן חרמוני, אמיץ מתריע בשער לקח על עצמו לקרוא בקול את השמיטה, לספר על עוולת תמלוגי ההשאלה, כלימה ובושה על ראשם של מי שזמנם לא מאפשר להם לפתוח ספר, שכן עליהם להוביל עם אל עברי פי פחת. ללא ספק עיסוק שאינו מותיר פנאי לשום דבר אחר. אני מצדיעה למתן. כבוד לך! ומי שאיננו מרגיש בצחיחות הנושבת, בסכנה הגדולה הטמונה בה, שיקום.

——-

*פעם חשבתי אחרת. זה היה פעם. ואפילו כתבתי את זה: "…ואני אומר לעצמי שסופר הוא סופר גם כשאינו כותב. גם כשהוא סופר חברים, חיים, נוף, אהובות, ילדים, הורים, משכנתאות, עונות, אסונות- הוא לא חדל להיות סופר. גם כשהוא חרד ומפסיק לכתוב או פונה לעיסוק אחר, לספירת כסף למשל, הוא סופר."

"מתוך הגוף," הקיבוץ המאוחד, 2001.