תמח(ק)י

אמש הפגינו שוב בכיכר. במהדורת החדשות של השעה עשר דיווח הקריין על מאתיים מפגינים. משום מה הייתי בטוחה שלא קלטתי את המספר המדויק, והייתי בטוחה שהנה תבוא התנצלות והמספר יתוקן למאתיים אלף או שני מליון. לא יודעת למה, אבל הייתי בטוחה. זה טיפשי, כי כמו שאני לא הייתי שם אתמול, כך נעדרו גם מאות אלפי שבורי לב, מאוכזבים, מחוסרי תקווה כמוני. חיכיתי בקוצר רוח למהדורת אחת עשרה, שם בוודאי יתנצלו ויתקנו- אבל לא היא.

השקט הנואש מטריף את דעתי. אני מקדישה לו שעות הרהור לא מעטות, תוהה איזה תבלין או איום יוציא אותנו שוב לרחובות. כמה אמורה דירה לעלות, כמה אמור פלפל אדום או תפוח "פינק ליידי" לעלות כדי שאנשים יאמינו שיש בכוחם לשנות את המפה החברתית הפושעת. לעתים אני חושבת, עוד מלחמה אחת, אחרונה, עקובה מדם- ודי. או מטאור שייפול עלינו ויפיץ אור אימתני, או אולי מנהיג לא רק כריזמטי אלא גם עשוי מחומרים אנושיים כלשהם, עלומים (אלא אם ניזכר במנהיגי עבר שעייפו או נעלמו), והיום היו מן הסתם נחשבים לחלשים מדי באווירת הדמדומים של ההוה.

דמדומים היא מלה מדויקת בעיני לתאר את מה שמתרחש כאן. דמדומי דמוקרטיה, דעיכה של שאריות אכפתיות ותקווה. חבל על מלים נוספות. אולי דווקא מחאת גנדי שקטה, צעידה נינוחה, המונית,  כל כך המונית ועיקשת שתעורר את מקבלי ההחלטות. אילו היו גם הם , כמונו, דועכים. אלא שהאובדן שאנחנו חווים ממלא אותם משום מה בתחושה של עוצמה ושמחת חיים. אבל אולי עוד מעט, כשנגווע לגמרי ולא יהיה עוד מי שירומם ויניח אותם בזהירות חומלת על כיסאם הגבוה,  יעמדו הם מול הכיכר הריקה ויתהו לאן נעלמנו.