אחרי החגים

New Year's Resolution יש דבר כזה אצלנו?

לא בטוחה. אז הנה אני יוזמת יבוא אישי של מונח תרבותי נוסף, אחד מני רבים, "החלטה של השנה החדשה" (נשמע לא טוב בעברית. רעיונות מישהו?…)

למראה הבעתי האפרורית זרק לעברי אתמול פיני הירקן, "מיד אחרי החג, כבר ביום ראשון, תתגעגעי אליו, את תראי!" וצדק ככל הנראה. אולי לא ביום ראשון, אבל בטח במהלך השבוע תתעורר הכמיהה ליומיום הלכאורה חגיגי, לעיסוק האינסופי הספק מדכדך ספק מרגש במה מבשלים ולמי הולכים ואת מי מארחים בחג הבא. עד מהרה ישוב הגעגוע למצב הנפשי המסוים הזה שהוא כמעין נידה מערסלת, הלוך ושוב נטול כבידה, שלא תובע מאומה מהנפש (כמובן אם לא רבים, ותמיד רבים ומתנצחים ומתרעמים, ומרגישים בדידות מוזרה, מזדחלת). אבל עם ולמרות כל אלה, בתשרי אנחנו לא נדרשים להחלטות הרות גורל. אחרי החגים, אומרת לעצמה הנפש, אחרי החגים.

אבל מחר בבוקר יחלפו החגים ותתעורר באחת בעתת ההכרח. ובעטיה, וכהגנה מפניה החלטתי השנה להקדים ולהכות בראש הצפרדע העיקש, החלקלק, המנדנד- ולהראות לה מה זה. רשימה חלקית, אני לוחשת לעצמי. בוודאי יש עוד, אני פשוט לא רוצה להתבלבל, מעדיפה להרגיע:

סדנאות הכתיבה וכתיבה (שני העיסוקים שאני מחבבת יותר מכל).

לטפח את הבית החדש, למצוא לו שוכרים נאותים ולעזוב אותו (ככה זה, החיים רוויים סתירות).

חברות אוהבות אנשים קרובים, המון מזה, למרות וגם בשל הפרידה הקרבה.

לטרוף את ניו יורק, לכתוב בה שוב יומן מסע כמו בשהות הקודמת. לכתוב לכתוב.

לסיים את הרומן החדש.

לשייט ימים על גבי ימים בין נופים זרים וירוקים בגשם, עוד ועוד בין ערפל סמיך להתבהרות פתאומית  ומדהירת לב כמו לחישת אהבה, "כן, עוד, רק ככה."

לזמן מפגשים סביב "מים תפלים", התסריט, כדי לקדם אותו. מגיע לו. הוא יפה כל כך (כיחכוח נבוך).

לקיים שיגרת אימוני כושר מייטיבים, וצעדות לאורך "ברודווי", גם בקור, ואז כשהקיץ יקדים ויזקוף את ראשו האכזרי. לא לוותר.

לאהוב. לכתוב.