היום, מאחר שלראשונה הועלתה השאלה מדוע התמהמה הספר הזה, ומדוע רק עכשיו התרתי אותו מאסוריו, מייסורי, ואני מניחה לו לנקב את בועתו ולהגיח אל גורלו- חשבתי עליו שוב, לראשונה, בפעם המי יודע כמה. חשבתי, להשליך את התינוק עם המים, עם האמבט, בלעדיו, בלעדי. חשבתי, ניתן אולי גם אחרת? כלומר, שלא יהא ממני, לא שייך אלי כלל, דואה ביתמותו ומחפש את דרכו מבלי שאיש יודע מאיפה בא? אפשר, מן הסתם. אבל אני אינני יכולה. "על בהונות" הוא התינוק שלי, יגדל או לא, ממני נולד, ובעוד שבועות מספר ילמד לעוף.
3 תגובות
מחכה ומצפה בכיליון עיניים ולב. מתרגשת וסקרנית מאוד לקראת הרך הנולד
"עוף גוזל חתוך את השמיים"
אני לא גוזל אני. וגוזלי כבר ממריאים. בלפור יקר, השורה הזאת מעלה בכיף, בכל פעם.