ברלין, יומן מסע 6: בשבחי המלנכוליה

סיבה למסיבה, אומר לבי. תיכף אני שבה הביתה. עוד מעט יחבקו אותי המתגעגעים והמצרים על לכתי, המבקשים שיתבטל כל הזמן הזה שחלף מהר כל כך בשבילי, וזחל בשביל החסרים אותי. סיבה טובה למסיבה כשאני חושבת על געגועי האוהבים. זה איננו מובן מאליו, ואף בית קפה ברלינאי, אפילו לא פומרנץ או טרז או איסלה או אנגלס – (כולם בנויקלן) לא ימעיטו מחשיבותו של החיבוק הביתי.

כבר כתבתי על מדורת השבט ועל הרתיעה שלי מההמון המאמין במה שמאמין. חבורה מרחיקה אותי, אף פעם לא מקרבת. הזרות התבררה שוב כטובה במידה לא מבוטלת, יותר מכל- לחיי היצירה. הריחוק מאפשר מנוחה, מאפשר מבט מבחוץ, מרפא חוליים, הוא מזמין השוואה בין המקום ממנו באתי למקום אליו הלכתי, ויותר מכל- הוא מאיין הסחות דעת ומאפשר ניקיון וריכוז.

מפגשים מקומיים גילו מן הסתם דבר או שניים שאני מבקשת לכנות "נוקשות". חברה סיפרה לי שכשרצתה ללמוד את השפה נאלצה לעבור מבחן כי "כולם חייבים לעבור מבחן", ו"רק בימי שלישי בשתיים" – למרות שהצהירה שוב ושוב שאיננה יודעת ולו מילה אחת בגרמנית. מובן שהמבחן הוכיח את טענתה ולאחריו נעתרו לצרפה לקורס המתחילים כמו שביקשה מלכתחילה.

עד שבאתי לכאן הייתי בטוחה שבירוקרטיה היא המצאה ישראלית. ובכן, לא כך. כל הליך רשמי אורך חודשים על חודשים ודורש החלפת מיילים וביקור חוזר במשרדים ואצל פקידים עזי מבע וגם אפרוריים כמו אותו ענן שנח על העיר מאוקטובר עד אפריל וגורם לתושבי ברלין לעכירות לבבית ומלנכוליה.

ברלין נכנסה לי ללב, על שכונותיה ורחובותיה המלכותיים וסמטאותיה המסתוריות ואילו הזנוחות, ובתיה היפים על חזיתותיהם הגלופות, וצעיריה ותינוקותיה הרבים כל כך, ובשל עברה וההווה המאחה שלה, בושתה ומבוכתה, ותיקוניה ומהגריה וילידיה ותייריה. הענן הלבן השוכב עליה כשמיכת נוצות כסופה בולע עוולות וכיעור וכאב כמו קוסם שמעלים יונה. נותר רק מה שנחוץ לי- צג ומקלדת, וגעגוע. שכן כשמתמלא הלב עד גדותיו ודוחק את הגעגוע, אני צריכה מיד לחלצו ולהניחו באור. כי רק כשהוא נוכח ובועט אני יכולה לקלף מעלי עוולה עוולה, וכיעור אחד ואת משנהו, וכאב קטן וכאב גדול, ולכתוב אותם. וזה קורה רק כשנמדד כל הזמן וברגישות רבה המרחק הנכון ביני לבין האוויר הזר של החורף. וזהו למעשה סיפורה של נדידה. רק כשחושי מלאים במידת הנומאדיות הדרושה כל זה מתאפשר.

אנחנו נחזור, אני מבטיחה לעצמי מדי יום כשאני נכנסת מהרחוב הקפוא ומטפסת עד לקומה הרביעית בבניין הישן שבו עשינו לנו בית. וכשאני מגיעה קצרת נשימה ופותחת את הדלת, מקדם את פני החום הנעים, ואני סופרת את מניין הימים שנותרו ומפצירה, לאט בבקשה. מי יודע מתי זה יתאפשר שוב.