בשעת צהריים קרירה ושמשית מצאנו עצמנו במשרדו של מתווך דירות ברמת גן. בחלל הקטן הצטופפו ארבעה גברים ששוחחו ביניהם על עסקאות שעומדות להתממש ברחבי העיר, וגם הנפישו את הקלישאה הגברית בשיחה ערה על כדורגל. הסוכן שישב מולנו פשפש בפתקאותיו, תר אחרי "נכס מתאים" ממלמל ונאנח, "פתקאות זה העבודה שלנו." וכעבור רגע כמו נעור מהרהור עמוק הכריז, "יש לי בשבילכם נכס 65מ"ר מחולק לשניים, כלומר לשתי דירות. ועוד אחד אחר של 65 מ"ר מחולק לשלוש- כל דירה 18 מ"ר, תשואה גבוהה, אולי 6000 ש"ח בחודש! מעוניינים לראות?" באמת שניסיתי להתאפק, אבל פרץ הצחוק שנמלט מפי היה בלתי נשלט, והדביק את שני סוכני הנדל"ן שלפתע ניצבו מולי, מגחכים גם הם. האחד שאל את השני, "למה היא צוחקת, תגיד"? והשני ענה לו, בקושי מאפק גיהוק שאיים להפוך לצחוק פרוע, "היא בטח שומעת את כל הדברים בעיתונים, בגלל זה…" ואני הרגשתי נבוכה ולא מוסברת. ניסיתי להגיד משהו על איך זה ייתכן דירה של 18 מ"ר, ועל המחאה החברתית, ועל כך שאנחנו כולנו באותה סירה טובעת, ולהתנצל תוך כדי זה גם על הבורגנות המסוכסכת שלי, אבל על פני השניים קפא לפתע החיוך והנכיח לי את העובדה שלשניים האלה אין כל עניין לשוט אתי לשום מקום. ואולי סתם בקשו לסמן לי 'די עם הצחוקים האלה, גברת, יש לנו עבודה לעשות. יאללה תחליטי.'
עבודת הגמר של הדס שבירו במחלקה לעיצוב של ויצ"ו חיפה עושה את זה הרבה יותר טוב ממני:
תגובה אחת
כשהיינו קטנים היינו משחקים "עולם" עם אולר על אדמה בוצית היינו מפלחים טריטוריות עד שלמפסיד לא היה איפה לעמוד. מה שקורה בשוק הנדל"ן החזירי הישראלי זה אותו הדבר בדיוק, עם האולר, אבל בלי משובת ילדות. דודו