כתבתי לא פעם על הגינה וגם על ציוץ הציפורים. ועל השקט. לפעמים התגנבה למחשבה גם המילה שממה, לא בטוחה שעלתה על הכתב. ובכל זאת: בעוד כתריסר ימים יבוא קץ על כשני עשורים של לינה כפרית, בהייה כפרית, חיים ועוד חיים. כן, יש חיים בכפר. אבל הנה מאסנו בהם. בהירהור החרטה המתגנב לליבי יש לא מעט חזיונות רועשים מרובי זרועות ועיניים, מטונפים, לחים, שמערבלים סערה. זה נקרא כמעט מיני, אבל זה לא.
בתחילה היתה אמנם תשוקה גדולה לממש את החלום, כלומר לעקור לכפר. ואחרי שמומשה, כמו כל תשוקה, היא נמוגה, ואת מקומה תפסה ההקשבה לציוץ הציפורים, מעקב אחרי חילופי העונות ומקצב הפריחה. ועוד דברים. לא מעט עינוג היה בכל אלה. אבל אט אט ובלי משים החלה השיגרה חופרת בור בנפש, ונינוחה ופשוטת אברים התמקמה שם, לפרקים מחציפה פנים מנומנמות כביכול אומרת, אני ואפס עוד. מכאן לא הולכים לשום מקום, כאן מתים, אוטוטו מתים. וכך נולד לו המאווי החדש, ההפוך, המרגש, לשוב אל העיר, לבקש את אוצרותיה, לפגוש אנשים חדשים שמבקשים לכתוב ולפתוח סדנאות כתיבה חדשות. אנחנו שבים לעיר. בחשש מה, בתשוקה פחות כובשת, מלווה גם בהירהורי חרטה. אבל אני די בטוחה שהמעבר יהיה מיטיב. די.
8 תגובות
שיהיה בשעה טובה! הרי בעיטות השינוי בגובה הארנונה, מחוגי השעון הם הם הקובעים, אם השעה הייתה טובה או לא עלינו! אולם אל דאגה! נפש עשירה תמשיך להיות יצירתית גם בלי ציוץ הציפורים.
כמה נכון , כמה חכם וכמה אמיץ.
שינוי מנטלי מחייב גם שינוי פיזי במיקום ובמעטפת.
בהצלחה. תהנו
תודה תודה
החלטות וחרטות פותחות תמיד שער לדרכים בהן לא נלך, לעולם שלם של counterfacts ואירועים שלא יתרחשו בחיינו. ובכל זאת ביו ציוצי הציפורים לצופרי המכוניות ימצאו חוויות חדשות. דודו
צויץ
העיר, נראית לי כל כך רחוקה עכשיו…אולי ביום מן הימים נחזור אליה. אין לי ספק שתמצאו את הפינה שלכם, בטבעיות אפילו.
כולי תקווה נטע יקרה
ואולי זה לא בור שנפער בנפש, אלא ממש כמו אצל הציפורים הנודדות, משתחרר ברגע מסויים בתוכנו איזה מנגנון מובנה, שמאיץ בנו לפרוש כנפיים ולעוף מהקן המוכר, לזוז, לנוע, להתחדש, לנער את הנימנום המטשטש, לחזור ל ח י ו ת !
אצל ציפורי הצפון זו בדרך כלל רוח שמבשרת על בוא חורף. ייתכן שגם אצלנו. אז קדימה, אין זמן, עופי לקנן על על ארובות העיר, ותקרעי משם את החיים!
רק שזה לא תחשבי שאנחנו לא נתגעגע.