אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

הרצפה קמה

"תשתי", היא אמרה, "כל עוד זה חם". ואני הסתכלתי בספל שאדים ברחו ממנו, והרגשתי כאילו אש התנפלה עלי מבפנים, טיפסה מהבטן אל הגרון, אל הראש, והעור בער. נגעתי במצח לקרר אותו קצת, והיא שלחה יד ונגעה לי בזרוע. ניערתי את האצבעות שלה והורדתי את הראש. העיניים נתקעו ברצפה והיא התעקמה מולי, המרצפות השבורות רקדו לי מול העיניים. דחפתי את היד שלי לתוך בית השחי שהיה רטוב מזיעה. היא אמרה, "תרגעי בובי. אנחנו נסדר הכל." ואני שתקתי, העיניים עוד ברצפה שנרגעה בינתיים, המרצפות חזרו לאט למקום, ענן כבד וקרוב שיחק בכתמים שעליהן, מצייר צל אפור שהלך והתפשט. רוח התעוררה מחוץ לחלון, והיא קמה וסגרה אותו, מעיפה לכוון שלי אוויר קפוא כמו בעיטה, כאילו איזה שפיץ של מגף ריסק לי עצם מתחת לשד השמאלי. ברחה לי אנחה והוספתי עליה שיעול, ועוד אחד, רציתי להגיד, תתפגרי אמא, אבל יצא לי "תודה" חלוש במקום.  "יומיים שלושה, מקסימום שבוע – אנחנו נחזור לעצמנו." היא אמרה את זה כבר כמה פעמים מאז שהתיישבנו, כנראה בעצמה לא השתכנעה. ואני ניגבתי בקצה השרוול של הסוודר את הזיעה שהמשיכה לזרום מבית השחי. היא אמרה, "תראי- לא התכוונתי להרע לך. מעדתי, כמו שאומרים, גם אני בנאדם. אישה…-" היא תיקנה וחייכה, נושפת קצת כאילו היא לועגת. "את כבר בעצמך…" והיא התקרבה אלי, לרגע הרגשתי את הריח של הנשימה שלה על הלחי, הוצאתי את היד מבית השחי וניגבתי חזק את הלחי, ושוב הורדתי את העיניים לרצפה שהתחילה עוד פעם לקום, להתקמט ולרקוד. "כשזה קרה-" היא דיברה כל כך בשקט שכמעט אי אפשר היה לשמוע, "-לא תיארתי לעצמי שהכל יתגלגל ככה. שניכם כבר לא גרתם בבית, לא הייתם בכלל בקשר, אה?…" היא שתקה וחיכתה, אולי שאני אגיד משהו, ואז המשיכה ואמרה, קצת יותר בקול, "הוא כמעט אף פעם לא בא לבקר. שכח שאבא ואני שלפנו אותו מהרחוב והצלנו לו את החיים בצעד אמיץ ומסוכן."היא נשמעה כאילו היא מקריאה כתבה מהעיתון על מעשה טוב שמישהו עשה. חשבתי אם עכשיו הזדמנות טובה להגיד לה, את מפלצת, תמיד ידעתי.  "ו…שמרנו עליך," היא נאנחה ושיחקה קצת בשיער שלה, הדליל, האפור, שהיא הפסיקה לצבוע. "כל הזמן שמרנו עליך, כל השנים עד שגדלתם," היא אמרה שוב, "עד שהייתם בוגרים. לרגע לא הורדנו ממך את העיניים. שנים!" היא קראה וזקפה אצבע מול פניה החיוורים.  וכשהוא בא לבקר כל כך שמחתי, הוא הביא פרחים, ו…לא היתה סיבה לספר לך שאיבדתי את הראש, מה? זה דברים שאמא לא מספרת לבתה, נכון? את מבינה את זה, לא? זה היה כל כך לא צפוי, אה?"  היא שאלה את עצמה את השאלות האלה או התפלאה שלא היה לה מספיק שכל לעמוד מולו, שלא היה לה כוח להתאפק, שלא היה לה כוח להתאפק, שלא התאפקה, ששכחה לחמש דקות כפול פעמיים שהיא אמא. פעמיים, אני יודעת שהיא הזדיינה אתו פעמיים. "…זה היה כל כך לא משמעותי מתוקה שלי שאני בעצמי כמעט שכחתי מזה." היא אמרה כמעט, כי היא ידעה שאין מצב שאני אאמין לה. היא אמרה כמעט כי גם היא ידעה שהיא משקרת, ואלוהים גם הוא יודע, והיא אחת שפוחדת מאלוהים. וחוץ מזה שתינו יודעות שמי ששוכבת אתו אף פעם לא תשכח את זה. "זה בא לי בהפתעה גמורה," היא הסבירה שוב כאילו שאם הזיון הפתיע אותה אז היא פחות אשמה. "ו…זה היה ביני לבינו," היא תפסה פתאום אומץ, קצת כעס היה בקול שלה שרעד כשהיא אמרה, "זה בכלל לא שייך אליך, וגם עכשיו הרי לא הייתי מספרת לך אם לא היית רוצה לעזוב אותו ואני פוחדת ממה שהוא עלול…" ולפני שהיא גמרה להגיד את המשפט היא זרקה את עצמה על הרצפה והתחילה להרביץ לגוף שלה ולצרוח כמו איזה חיה מחורבנת. ואחרי כמה דקות היא זחלה אלי, תפסה לי ברגליים והתחננה, "סליחה, סליחה, אני חרה של אמא, חרה של בנאדם, תסלחי לי בבקשה לפחות את, כי אני לא סולחת לעצמי."

צל הענן הפך בבת אחת לחושך, התפוצץ מחוץ לחלון והתחיל להוריד גשם. "לפעמים אנחנו מאבדים את הראש-" היא בכתה לתוך כפות הרגליים המשותקות שלי. "לפעמים א…נחנו נכנעים." ואני בלעתי חזק, ומתחת ללשון שלי שיחקו מלים כמו אבנים קטנות ויבשות, הפה התמלא בהן,  ופתאום הוא נפתח והכל נשפך החוצה, עוד ועוד אבנים דופקות על המרצפות השבורות. והיא קפצה אחורה בפנים מבוהלות ושפתיים מעוגלות כלפי מטה כמו של ליצן עצוב. "אויש, מה קורה לך?" היא שאלה וניגבה לעצמה בתנועות מהירות את החולצה, ניגבה וניגבה, "אולי זה בכלל שפעת קטנה שאנחנו מפתחים פה, אה?" היא צעקה, "תראי, לא שתית כלום, התה שלך כבר קר."

"אנחנו," חזרתי אחריה כמו תוכי שגזרו לו את הכנפיים – תוכי אחד כחול שצורח – ובאותו זמן שיחקתי עם האבנים שהמשיכו להישפך לי מהפה ולדפוק על הרצפה העקומה.

 

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp

7 תגובות

  1. הבטן התהפכה לי. נעתקה נשימתי לכל אורך הקריאה. סיפור מטלטל. אילנוש, את כל כך מוכשרת!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שתף פוסט