היא אחזה בבובה כאילו היתה ידידתה היחידה עלי אדמות. היתה באחיזה מעין התרסה, כביכול ביקשה לומר, תראו אותה, היא שלי והיא יפה, לאיש אין אחת כזאת. ובכל זאת הביטה הבובה נכחה כשעל פני השיש שלה רוגע, בעוד היא עצמה הביטה אלי במבט צידי ומפציר שלא הצלחתי לפענח. מה היא רוצה לכל הרוחות? שלא אחמוס איזה אושר סודי? לא יכול להבטיח לה את זה. אחרי הכל בובה יפה, שגופה טריטוריה נחשקת, שמלתה משי צחור כליל שלמות, ופניה מעידים עליה שהיא מכירה בערך עצמה. ולמה שלא נחלוק? המתנתי, עיני נטועות בריצוד שבקע מזגוגיות משקפי הקרן שלה, כמעט נחלשתי מול מבטה המתחנן, אבל כעבור רגע הושטתי יד וקרבתי לקחת. הרי על פי המבט הזה היה ברור שאין פה מה להסביר.