אינטימיות רכה חשף המראה של חתן המסייע לכלתו לנעול את נעלי הספורט בדרך לטקס. זה היה מהפנט. היה יום חם, אחד מימי השבוע האחרון בסנטרל פארק. המוני אדם באו והלכו, איש לא התעכב להביט. המגוון בעיר עצום כל כך, ארועים ובני אדם ומראות ונימים דקים של שינוי דינאמי ומתמיד, עד שאין לה לנפש הסקרנית אלא להוסיף שכבה של אטימות כדי להרחיק ממנה מעט מן המתרחש. אבל אני התעכבתי לא רק בשל האפשרות להציץ לתוך המומנט הכל כך אישי, ספק רומנטי ככל הנראה רך הזה, אלא בעיקר בשל הבעת פניה של הכלה.
ניו יורק משופעת תרבויות מכל קצווי. בין פינת רחוב לפינת רחוב חולף ההולך על פני אינספור שפות, דימויים לא מפוענחים ופרצופים בעלי הבעות תמוהות. ובכל זאת, כלה נטולת חיוך מבקשת מבט נוסף. הבטתי בהם הולכים משם, היא -ושובל שמלתה והבעתה האגבית, הבהוייה, הרצינית עד אימה, והוא- כשולייה בטקס, כמו סתם מתלווה אליה. תהיתי שמא יש בהתעסקות הפראקטית הזאת דבר מה לא מפוענח, משהו שאני לא מבינה. אולי- תהיתי לעצמי, צריך לברר את המשמעות של הספק דרמה שחזו עיני, לשאול איך זה אצלם. אבל, הוסיפה ועלתה תהייה נוספת, משבשת: מי זה "אצלם" ? איך אתאר את מי שעשויים להיות סינים או קוריאנים או יפנים או… איך אסביר את מי, ובשל כך גם את מה ראו עיני? ובכל זאת, כלה בלי חיוך מבקשת מבט נוסף, לא?
2 תגובות
ועכשו, לקראת פרידתכם מניו יורק, שוטטתי בין עשרת דפי היומן וחשתי את ניו יורק דרך העיניים, והקולות והצעדים שלך בשיטוטים האינסופיים. והיא משאת נפש אהובה ויפהפיה, מכוערת ומבהילה, מפתה ומרתקת דוחה ומלהיבה…. מאחלת שעוד תחזרו לשם
כמה יפה תארת טובהלה. בדיוק כזאת היא: אחות שאימצתי בכוונה תחילה ובלא מאמץ.