- סקרתי בעיני את החלל הקטן ששימש אותנו במשך ארבעה חודשים. כלום לא נותר מלבד המינימליזם הכעור שמלון דירות מספק. עמדתי לסגור את הדלת ואז קלטה עיני את החפץ המנצנץ שהיה מונח על שידת העץ. הנחתי לידית והלכתי לבדוק. זה היה צמיד כסוף ודק ששמה מוטבע עליו. ככל הנראה נשכח ערב קודם כשארזנו את חפציה. ענדתי אותו על פרק ידי, חושבת לעצמי, במפגש הבא אחזיר לה. הבטתי לרגע בחלון, אביב ניו-יורקי לבלב בחוץ. הענקתי לך מה שהענקתי, חשבתי לעצמי, עכשיו את נשארת כאן.
- אחזתי היטב בחבל וצעדתי בזהירות על פני גשר העץ הרעוע. הרחק למטה שצף נהר. מאחד הסלעים שמנגד זינקו נערים בזה אחר זה אל המים הקרים. סופו של קיץ צפוני ניכר בצמרות המאדימות, וקהל עמד וצפה במתרחש. המהום של פליאה עלה והיתמר בין העצים בכל פעם שגוף צעיר הכה במים. אחוזי הסכנה ומקרי המוות היו מרוחים על פני שלטים המודבקים לגדרות התיל שלאורך הגשר. למשך דקות ארוכות היינו ממוסמרים למראה. דומה שקצב הזינוק של הנערים הלך והתגבר, איש לא הריע או מחא כף, הקהל רק עמד והביט, ואותו המהום שב ועלה עם כל מכת מים. ומשנרגעה מעט תחושת השלהוב שהעניקה הסכנה, או אולי סתם מאס ההמון בצפייה והחל לנוע הלאה לכיוון צידו השני של הגשר- המשכתי גם אני לצעוד אט אל סופו. במאמץ אחרון טיפסתי מעלה, אצבעותי לוכדות את גדר התיל, נשענות עליה ולמרות שתחושת הקריעה נמשכה רק הרף עין בכל זאת הצליח מבטי לעקוב אחרי צניחתו המהירה של הצמיד אל התהום. חשבתי, כשניפגש שוב, אולי בחורף הקרוב, לא אוכל להחזיר לה את הצמיד. ועוד חשבתי, שאפילו בשול שמלתה לא אוכל מעתה לאחוז. שפשפתי הלוך וחזור את פרק היד, העור היה קר וערום. אמרתי לעצמי, הענקתי לה מה שהענקתי, ועכשיו היא נשארת כאן.
- בערב האחרון הלכנו אל החוף. החול היה לח והשמש עמדה לשקוע. גדעי עץ לבנים וענקיים היו מונחים על שפת המים, ואבנים שטופות אור הצטופפו מתחת לרגלינו. המים היו שקטים וקרים מאד. שיקענו בהם את היד, מתגרים בכאב כמבקשים לצרוב בה את הפרידה. מעל חלקת המים הדליקו ילדים בגינת ביתם לפידים של אש. בעירה רכה וחגיגית ליוותה את קולות השמחה ואת רוח הערב הקלילה שעלתה בגבנו. ישבנו להביט. כשגברה הרוח נדמה היה לפתע שהמפרץ הקטן נמלא צלילים, מעין מנגינה שברירית ועיקשת שהתגלגלה ועלתה מאי משם. הסבנו את ראשינו לעבר הקול והקשבנו, וכעבור רגע חצה משהו מוכר באיבחה את הים הגדול, הציף והשכיח את המרחק. זה היה איש כבן חמישים שישב בצידו השני של החוף ופרט על עוד. קרבנו אליו, ועמדנו להקשיב. מלוב, הוא ענה לשאלתנו מבלי להפסיק לנגן. אמרנו, אתה נמצא במקום הטוב בעולם, והוא הינהן, כן, פה. גם אנחנו מהמזרח התיכון, ניסינו לקשור שיחה. והוא שאל, מאיפה? ואנחנו ענינו. והוא חייך ואמר, היי, ברוכים הבאים. ואנחנו השבנו חיוך. כשהלכנו משם אתה אמרת, סגרנו מעגל, התחברו לנו כל העולמות. הפרידה הזאת תהיה קלה משחששנו. ואני חשבתי, אפילו בשול שמלתך לא אוכל עוד לגעת. נתתי מה שנתתי, עכשיו את נשארת כאן.
9 תגובות
נגינת העוד בחוף כל כך רחוק וכל כך לא שייך, אבל בכל זאת מנגינה רכה ועיקשת. פעימות של פרידה והתחברות ממקומות ובמקומות שונים. כנראה שכך זה כשאוהבים. דודו
אילנהלה כתבת כל כך יפה, פיוטי, מוחשי ומרגש.
נתת המון, כל שיכולת ומעבר לכך.
כל שהיה לך, כל שיכולת.
משהו ירד למצולות, ומתי שהוא יגיח משם, מפויס ורך.
אוהבים על בטוח. כל כך.
ככה זה. נכון.
פיוטי ונפרד. בדיוק כמו אצלך יקרה, מחוללת הניסים פה שם ובכל מקום . כמה הייתי אוצה למצוא את הזמן והמקום ליבור למפגשי הכתיבה שלך. שנה טובה
תודה יקרה שלי. מוזמנת כאורחת כשאת בארץ
תודה אהובה על המלים הטובות, המפייסות, הרכות
כאב הקריעה, זינוק ונפילה למים קרים, ועם הכל ידיעה שהדברים יזרמו הלאה, עבורה, עבורכם ושיש הבטחה מעבר לעיקול.
כמה יפה כתבת אהובה