LP, אמש. Brooklyn Steel. שלוש שעות על הרגליים, ותחושת שמימיות וחשמל ונשף, נפש וגוף, הגוף השרוכי, השדוף, האנדרוגיני שלה, הזרועות השמוטות או מונפות לסירוגין בתנועה ספק גמלונית ספק קלילה, והדילוג המלווה במחיאת כף קצבית, מערפלת. אלפים המתינו לה שם, נושאים בסטואיות את הופעות החימום נטולות הברק שהקדימו אותה. עד לבואה.
עד שעלתה לבסוף, נושאת עמה את הקול הזה בעל האיכות האופראית, המסתערת, רומסת ההגנות. לרגעים מתדפקים אצלה קייט בוש, מיק ג'אגר ובוב דילן, אבל היא דוחה אותם בטירוף מתפרץ, סקסי להחריד, מדוייק, מהודק, מלווה בפריטה וירטואוזית, לכאורה שמוטה ואגבית, כמו היא עצמה איננה נמצאת שם, אולי לא היא הפורטת, לא היא שרה, זו לא השריקה שלה נוסקת, פולחת, אולי היא כלל איננה שם, עוד טרם בואה המריאה ונעלמה לה והותירה את האלפים המסורים מריעים בכמיהה מצמיתה, בצימאון לעוד.
2 תגובות
וואאאוו איזה תאור מעלף
את צריכה לסקור מופעי מוסיקה של אמנים שכמותה. שכמותך!
תודה מותק. לא היה קשה עם פרפורמרית עצומה כמותה.