במשך כל שנותיו של הבלוג לא הצהרתי על התאהבות בזק. והנה הפעם: יסלח לי בן זוגי, האחד והיחיד, מושא אהבתי רבת השנים, שבהן, דומה, אך מעט התרחש. ואז, בבוקר שבת שמשית ובהירה נקרה בדרכי ה"אחר". זה היה אמור להיות סיור ככל הסיורים, שכמותם אני מתעבת מקדמת דנא. השתרכות של קבוצה מותשת אחר מנהיג אפרורי שמלהג על כל אותם דברים שכביכול יכולתי לקרוא במיני מקורות, ומן הסתם לעולם לא הייתי קוראת.
ואז, John Reddick. עיניכם הרואות: פניו יפים, עיניו זוהרות ולבושו נאה, ידיו מרקדות מול עיני המשתאות כמו מותן אלילית מתפתלת. אדריכל, היסטוריון ואספן בלתי נלאה של אמנות שחורה שמקורה בהארלם. מפיו בוקע אשד נרגש ואינסופי שמספר בעלילות הארלם, ההיסטוריה של השכונה, אנשיה- תצרף תרבותי מרובד וצבעוני, המוסיקאים שפעלו בה, האמנים שהיוותה מצע ליצירתם, מתכנניה ואדריכליה מאז התרחבה העיר מדרום והגיעה עד למרגלותיה ואז כבשה גם את רחובותיה האלימים, הזנוחים, הופכת אותם בזה אחר זה לשכיות חמדה, ועוד היא הולכת ומתייפה לעינינו המשתאות. וכך, בהנחייתו של וירטואוז וידען פתחנו בביקור בגלריה B שמתמחה ביצירות של אמנים מהשכונה, וקינחנו ב LA MAISON D'ART, שהיא גלריה ומלון לעת מצוא, שעל קירותיו תלה John Reddick -לפתע גם אוצר- מעט מפריטי האספנות שברשותו, רובם ככולם אמנות שחורה. בעיטה בלב, הוא וסיפורי הארלם שלו, והיצירות שהוא אוסף. בעת ביקורכם הבא בשכונה, חפשו אותו. ספרו לו שהתאהבתי.
3 תגובות
מקנא בו, בך וביכולת הכתיבה שלך. בסופו של דבר היצירה היא תוצר משותף שלו, שלך ושל הארלם.
כתיבתך המהפנטת סיקרנה אותי לקרוא עוד אודותיו…ולגבי התאהבות בזק , נשמע מסקרן לא פחות (:
תודה נטע יקרה. אכן היפנוט מתאר היטב את התחושה אותו בוקר