יומני היקר

חברתי אודרי משכימה זה שנים מדי בוקר כדי לכתוב ביומנה. במגירת שולחנה ובתחתית ארון הבגדים כמו גם במחסן שבמרתף ביתה ובבקתה שבגינה טמונים עשרות ואולי מאות יומנים כתובים בכתב ידה העדין. האותיות הצפופות מרחפות על פני דפים שרבים מהם כבר הצהיבו, מחוברות זו לזו כבמשיכה אחת ארוכה, כמו מבקשות זו את קירבתה של זו, כמו רק אם יתאגדו לדבוקה יוכלו לספר את סיפור חייה הסבוך של חברתי.

ומי אין סיפור חייו סבוך, רווי כאב וכמיהה, תשוקה לא ממומשת וכזו שמוטב לא היתה מתממשת? אולם זה שנים שאני מניחה ליומני ופותחת בו דף חדש רק כשדבר מה לא סובל התעלמות. יש דברים שהייתי רוצה לשכוח, שמקומם רק כחלק מוסווה בתוך העלילות  שאני רוקמת. בכתיבה הספונטנית, הלא מעובדת, שמעניקה מקום בלעדי כמעט ל"פרסונה" ומקדשת כתיבה נטולת עריכה- אינני  מוצאת עוד טעם. אמנם יומני רבים מספור, מאוכסנים גם הם במיני מקומות במרחבי חדרי, אחד תמיד בתיק שהולך אתי לכל מקום- אבל בכל זאת אין הכתיבה בו עניין של יומיום, ואין בו תיעוד צפוף, מעודכן של הקורות אותי. מחשבה נוספת אף מעלה את ההכרה שלמעשה זה מכבר מתועדים ביומני בכתב ידי הפרוע- שלפעמים אף לי הוא איננו ברור- בעיקר פרגמנטים מחייהם של אחרים, אפיזודות שנקרו בדרכי, מראות ששבו את לבי, ופחות מחשבות או ארועים שפקדו אותי. ואולי כדאי להקצות תקופת זמן מסויימת, אפילו קצרה וממוקדת שתיקבע מראש, כמעין תרגיל  שיכלול עיסוק יומיומי בכתיבה יומנית, לראות לאן זה יוביל ומה יתגלה. מעולם לא שאלתי את  חברתי אודרי איך העניין הזה עובד על פני רצף זמן. תיכף אכתוב לה ואבקש לדעת.