כביסה

את הלב שלה היא תולה על חבל, ברוח הקרה, תוכו של האטב מתכת חלודה, והיא תחלה. היא לא יודעת שהיא תחלה אבל היא בטוח תחלה. אין חיסון למה שמתרגש עליה. היא תחצה את הקו הסמוי הזה שבין בריאות לחולי, הסימפטומים יופיעו, החום יעלה, הלב ייחלש ויתייבש ויוותר תלוי ומדולדל, והאטב ימשיך להחליד לתוכו.

והיא תשכב מיוזעת והוזה, תעורר דאגה, החום יירד מעט ושוב יזנק כמו חיה מתנפלת. היא תשכח את החבל ואת הלב ולא תדע שהאטב חמק מעונש.

וכעבור ימים או שבועות (אין מצב שהמצב הזה יימשך יותר מכמה שבועות) היא תלך ותחלים, תחזור למוטב כמו שאומרים; כביכול כל  חייה, עד שחצתה את הקו הזה שבין בריאות לחולי, היא היתה טובה. ומעולם, מעולם לא נצבט ליבה, ולא התייבש.

ולבסוף כשתעמוד כבר על רגליה ותשוב אל החבל שלה, האטב ימתין לה שם, צובט תחתוני תחרה וליבות אחרות, אוחז בחיוך כתמתם ומעושה בקצותיהם, ומערה אל תוכם את מה שמערה, התחרה העדינה תגיר ריח בעתה, הליבות ילכו וייבשו. כמה מהן לא יעמדו בזה.

אבל היא, אולי בשל החום הגבוה והמנוחה, או מחשבה דקה כלשהי שחלפה במוחה בשעה שהיא התפנתה לה להחלים, אולי בשל מיחוש הלפיתה, משהו חדש דבק בה והיא תחליט שמעתה לא תתלה על החבל שלה דבר מלבד כבסים של יומיום.